מה לגבי תפקוד בלוטת התריס ושאר הבלוטות האנדוקריניות בגוף ?
מה לגבי רמות סרום בדם של ויטמין D ? ומה לגבי B12 ?

לא אתפלא אם האיזון ההורמונלי שלו לא תקין.
הוא נראה לי בחור קצת שמנמן ועושה רושם שלא תזיק לו פעילות גופנית.

נטילת תרופות היא לא פיתרון ארוך טווח לכל החיים, אולי רק כדי לצאת ממעגל הרשע הרגעי.
אני במקומו הייתי מתחיל לחקור ולקחת תוספי תזונה כגון ויטמין B12 ו-D3 בכמויות מסחריות, אבץ ומגנזיום וגם יוד שהוא מינרל חשוב מאד.

אם הכותרת לא מנותקת מהכתבה והכתבה לא שגויה לחלוטין, לא ברור על מה הכתבה הזו, כי דכאון יש לכולם בפוטנציה. מרפאים את זה בתרופה פשוטה נגד שכאון ומבריאים די מהר. מה זה השיקום שכתבו עליו כאן? אולי לצביקה היתה מחלה של ממש, שזה יותר מסובך.

חבל שלא כולם יודעים את זה.

בעבר לקחתי ריספרדל ... מה אתם יודעים? הפסיכיאטרית אמרה לי בפגישה הראשונה שהחששות והפחדים של על גבול ה״פסיכוזה״. ממש. אין ספק שפחדים ודיכדוך הם מחלת נפש קשה שהניעה את הפסיכיאטרית היקרה לדחוף לי תרופות- חס וחלילה שאלה פחדים נורמאלים. מה קרה אחרי שלקחתי אותם? אז ככה, אחרי 3 ימים בידיוק נכנסתי להתקף חרדה קשה ביותר- דפיקות לב מואצות- והחמור מכל תחושת מחסור בחמצן- סבל שלא ברא השטן. מה גם שהתקשרנו למוקד אף אחד לא טרח להתייחס ברצינות ושהגענו לקח לרופאה חצי שעה להבין שאני בהתקף חרדה, לבסוף הסיעו אותי לבית חולים כשאני נראה גמור ואחרי שהרופאים סיימו לעשות הצגות מקרה למתמחים ( הכוונה להציג אותי כדוגמה לחולה עבורם) הם נתנו לי וואבן שהרגיע אותי למספר שעות, המקרה חזר בעוצמה חלשה בלילה וכמעט והשתגעתי מתחושות החנק. כעבור מספר שבועות לאחר שהפסיכיאטרית הורתה להמשיך בריספרדל (בטענה שההתקף נגרם בגלל שלא לקחתי את התרופה לפני) התחלתי לסבול מהזיות ותחושות של הסתכלות במציאות דרך זכוכית אטומה שבפנים אני מצוי במציאות אחרת. הייתי מרגיש מחשבות ודימויים בעוצמה חזקה הרבה יותר מאשר לפני, דמויות מפחידות מסרטים הפכו למאיימות ויוצרות תחושות הזיה ודברים שלא תדעו. אחרי מספר חודשים הפסקתי מיוזמתי לקחת ריספרדל וההזיות נפסקו. עד היום לא ידוע לי מה הסמים עוללן למוח שלי אבל בביטחון אגיד לכם שזה משחק לכם במוח כמו כל סם מסוכן ותזכרו תמיד מי עומד מאחורי מכירתם

עזבו, הנה כתבה מהבוקר.
עוד חולה נפש שרצח את אביו.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4362580,00.html
הרי ברור לכם שבגלל שהוא לא שפוי, הוא גם לא ייענש.

אנחנו מכירים כבר חולה נפש שרצח את אשתו הראשונה, כמובן לא נענש אלא טופל ו"החלים" ואז רצח גם את אשתו השניה.

אתם פשוט עושים עוול נוראי לכל מי שנאלץ להתמודד עם חולה נפש מסוכן שאף אחד לא מוכן לקחת עליו אחריות ולאשפז אותו.

כי הנה, למה לאשפז? ההוא מהעיתון הלך ללמוד מקצוע והשתקם.
אבל מה עם כל אלה שלא יכולים?
למה המדינה לא דואגת להם יהיו תחת השגחה???

נשלח מהסלולארי שלי

חולה נפש רצח את אביו - במה בדיוק הוא היה חולה?? הרי על מישהו שיש לו לחץ דם גבוה, סוכרת, דלקת פרקים או סרטן לא אומרים חולה גוף נכון?!
אולי לפני שמאשימים את חולי הנפש בהכל, כדי להכיר ולהבין מה זה בדיוק אומר ומה ההבדל בין דיכאון (שכל אחד מחמישה אנשים חווה) לבין מחלות נפש אחרות.

כל הכבוד לצביקה ולעמותת אנוש ולד"ר אילן טל שפועלים לעשות את השינוי הזה.

כל הכבוד לצביקה, לד"ר אילן טל ולעומתת אנוש על החשיפה ועל הדיבור בגובה העיניים - ואם עזרתם ולו לאדם אחד לפנות לטיפול ולא להתייאש -או למשפחה אחת להבין שזה לא אסון - דיינו!

ממליצה מאוד על הספר "עשן לבן" של תמר צורן על התמודדות עם דיכאון. מתוארים שם הרבה מצבים ותחושות שכל מתמודד מכיר.

חצי שנה אני מרגיש טוב (במצב מאוזן), כל זה עם הרצון להחלים.

במרפאה לבריאות הנפש בבאר שבע, אני במעכב.

הייתי מופיע כל יום באופן קבוע ביחידת יום לאחר מכן, היו עליות וירידות.

הייתי במחלקה סגורה, הייתי במיון השהייה, לא ויתרתי, עד שזימנו אותי למזלי,

למרפאת ליתיום, שם אני בטיפולם של הפסיכיאטר פרופסור יולי ברסודסקי

והפסיכולוגית ד"ר ימימה אושר.

אני מאוד מרוצה מהטיפול שאני מקבל שם, שיאמר לזכותם.

עם זאת הם סידרו לי, דרך הביטוח לאומי (שגם להם אני מודה על הטיפול)

לעבוד במרכז שיקום במסגרת החלמתי.

תודות למב"נ באר שבע. 

זו לא בושה ללכת לטיפול, ואין בעיה עם טיפול תרופתי (למרות שיש תופעות לוואי ולפעמים זה לא עוזר). אנחנו חיים יותר מאבותינו ואבות אבותינו כיוון שאנחנו מתחסנים, יש לנו אנטיביוטיקה ושלל תרופות אחרות. לקחת תרופה למשך 3 ימים ולהפסיק זו לא אינדיקציה לכלום.
נטורופטיה (או בפשטות כוס מים באלף שקל) לא עובדת ואין אף מחקר אמיתי שמאושש אותה, יוגה ושיטת אחרות יכולות לעזור כטכניקות אך חשוב לגשת לאנשי מקצוע ולהתמודד עם הקשיים

טיפול אצל אנשי מקצוע טובים עוזר, לא רק במקרים של דיכאון

נשלח מהסלולארי שלי

מעריך אותך מאד מאד.

אנשים שחולים מחלות נפש הרבה פעמים לא מסוגלים לעזור לעצמם וחשוב מאד לשבור את הסטיגמות החברתיות בנושא כדי שאנשים ידעו אך להתייחס ולעזור למי שסובל.

נכון. העובדות הסוציאליות שנתקלתי בהן כשאמי הפכה לסיעודית הן שקרניות ורעות ועד היום,3.5 שנים לאחר שקרה האסון לאמי ממררות לי את החיים. הן מעולם לא עזרו לי בכל הנוגע לטיפול בה. רק יודעות לומר שכל הילדים גונבים מהוריהם. פשוט רוע בהתגלמותו.כמובן שזה לא כל הסיפור, אבל הוא ארוך מדי לפורום.

 

רומן מרתק אודות בחור שעובר את משבר גיל הארבעים עם דיכאון קשה.