הדיכאון שעצר את חייו וההחלמה: השיקום של צביקה
צביקה אידלברג לא מתבייש לדבר על הדרך שעבר מהתקף הדיכאון הראשון שלו ועד לשיקום שבסופו הפך להיות מטפל ופעיל בעצמו בעמותת אנוש. הוא אומר כי ההכרה במחלה היא השלב הראשון בחזרה לחיים. פרק שלישי בסדרה "יד על הלב"
חייו של צביקה אידלברג השתנו בשנת 2005 כשחווה את הדיכאון הראשון. היום הוא מדבר באופן חופשי על הנושא, ומרגיש כי הוא מהווה "פה" למתמודדים עם הדיכאון. זו גם ההזדמנות לדבר על חשיבות השיקום ועל הסטיגמה שיש לאנשים בבריאות הנפש המונעת מהם, לעיתים, לחזור ולחיות.
היכנסו לעמוד הכתבות של יד על הלב
קיראו על אנשים נוספים המתמודדים עם בעיות נפש:
- אודיה קורן: "ההומור שומר עליי מהמחלה"
המפגש עם צביקה היה עם אדם נעים הליכות, רך, שמסתכל עמוק בעיניים ואומר את הדברים כמו שהם. התחושה שצביקה מעביר, בנועם ובפשטות, היא שאין צורך להסתתר ולפחד לדבר על עניינים כמו דיכאון, מניה דיפרסיה או סכיזופרניה. האמת, מבחינתו, משרתת את השלב הראשון בהתחלה של דרך חדשה, ובחזרה לחיים.
"להכיר בבעיה זה השלב הראשון בחזרה לחיים"
צביקה מתאר בפרק מה הוא עבר ואיך הוא השתקם. בשנת 2007, שנתיים אחרי המשבר, הגיע שינוי– צביקה נפגש עם עובדת סוציאלית שהציעה לו לעבור קורס טיפול בבעלי חיים. מאוחר יותר, החל להרצות על ההתמודדות עם הסטיגמה של חולה נפש, והפך להיות פעיל בעמותת אנוש
זה הזמן לספר להסביר מדוע הסטיגמה פוגעת ומדוע לעמותת אנוש יש תפקיד חשוב בסיוע לאנשים שעברו משברים נפשיים. אנשים שעברו משברים מספרים שהם מופלים ונדחים בגלל שהייתה להם בעיה נפשית. החשש מבעיה נפשית, הפחד מלפגוש אדם כזה או לדבר על זה מביא לרתיעה, לדחייה חברתית, לאפליה תעסוקתית, ואפילו לרתיעה במסגרת המשפחתית הקרובה.
האנשים שהגיעו לסדרה באו לדבר על כך בכוונה תחילה, כדי להילחם בדיוק בהסתרה, בדחייה, בפחד. כאשר צפיתי שוב בפרק הזה לקראת הקרנתו, חשתי שצביקה מסתכל אלי בגובה העיניים וכאילו אומר "כזה אני, וזה בסדר. אין מה לפחוד". אני מצטרף בחום לכך.
"בעיות נפשיות הן חלק מחיינו"
בעיות נפשיות הן דבר שכיח. חלקן קשות יותר וחלקן קלות, אך ענייני הנפש הן חלק מחיינו. אין סיבה לחשוש, אין סיבה להסתיר. אני עצמי, חש לעיתים נוחות לספר לאנשים המגיעים אלי להתייעץ כיצד קבלתי התקף חרדה ואיך למדתי להתגבר עליו תוך כדי תרגול הפחתת מתח. גם לטעמי, בושה והסתרה מניעות פחד, חשש וסבל. כולנו בני אדם, ולכולנו קשיים נפשיים.מכיוון שכל המרואיינים בסדרה הם אנשי עמותת אנוש (את אילאיל צין פגשתי פעם אחת בעבר - פרק מרתק שיגיע בהמשך), חשוב להסביר מדוע עמותת אנוש כה חשובה.
מאמר של פרופסור למשפטים בארצות הברית (שהתפרסם בניו יורק טיימס לפני כחודשיים, שאובחנה בסכיזופרניה, זכה להד נרחב. היא מתארת כיצד הרופאים והמטפלים לא האמינו בה, כי מי יאמין שאשה עם בעיה נפשית תהיה פרופסור למשפטים? עם זה היא נאלצה להתמודד- עם אנשים רבים שהאמינו שהיא יכולה להיות מקסימום קופאית.
האמונה בעצמנו במצב כזה מאותגרת עד למקסימום. את זה בדיוק מעניקים אנשי אנוש קודם כל. אמונה. אמונה, שבהתאמה נכונה של השיקום ניתן למצות את היכולות, שאפשר להתאזן ולחזור ליהנות מהחיים. העמותה תומכת בבני משפחה כדי לסייע להם להתגבר על המשבר שהם עוברים, וללמד אותם איך לעזור למתמודדים עם בעיות נפשיות למצות את יכולתם.
עוד ארחיב בעתיד על משמעות השיקום, אבל הפעם היה חשוב לי לשים את הזרקור על הלב הרחב של אנוש, המקבל לתוכו את כל אלו שהחברה החליטה לוותר עליהם ולתת להם הזדמנות חדשה, כמו לצביקה.
צביקה היום פעיל מאד בעמותת אנוש, הוא מסייע ומדרבן אנשים אחרים שעוברים מצבים דומים לשלו ומלמד אותם, בטבעיות ובצניעות, איך להמשיך למרות הקשיים.
כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל. רובם קשורים לעמותת אנוש, אשר בחרו לדבר, מתוך מטרה לטפל בסטיגמה שיש למטופלי הנפש בישראל, כחלק מפרויקט "יד על הלב". קיראו עוד על פעילות העמותה באתר הפרויקט
"יד על הלב " ובאתר אנוש.
לפנייה לכתב/ת 
