נמשיך ככה עם השנאת חינם ונראה לאן נגיע,כשמתסתכלים אחורה על הדורות הקודמים השנאת חינם לא הניבה פרי רק החריבה את עם ישראל.זה כבר לא משנה מי צודק ברגע שיש שנאת חינם שיהודים מעזים לכנות יהודים אחרים בכינויי גנאי עם ישראל כולו יענש במידת הדין.לאן נעלמו פתאום דברי הגמרא שכתובים בכל ספר לשון הרע הכי פשוט שלומדים החרדים מינקותם:בגמרא בבא מציעא (נח:), כל היורדים לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדים ואין עולים, ואלו הן; הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.

 

השם ירחם עלינו.

יום אחד, לקראת סוף בין הזמנים, יצא מוישי, ילד בני ברקי צדיק וחמוד, לטיול בפרדס כץ. אימא אף פעם לא הסכימה למוישי להסתובב שם. "יש שם חרד"קים" היא אמרה. "אנשים שמסתובבים עם אייפונים ודומיהם גרים שם" מלמלה, ופחד נורא היה בעיניה. אבל מוישי שלנו ילד שובב היה, והחליט ללכת לשכונת השבבניקים בכל זאת.

מוישי החל לצעוד, והסתכל על החנויות שבדרך. הוא ראה פיצות בלי הכשר של הבד"ץ, חנויות שמוכרים בהן חולצות לייקרה ופאות קאסטם ארוכות, וחרדים חדשים בלי כובע וחליפה ועם חולצות בצבעים מוזרים. עד שהתעייף ונהיה רעב.

לפתע ראה צריף קטן. "אולי בצריף יתנו לי משהו לאכול" חשב ודפק על הדלת. הוא הקיש בדלת. הקיש הקיש ואף אחד לא ענה. "נו נו, זה נהנה וזה לא חסר" חשב לעצמו ונכנס לבקתה. היא הייתה ריקה מאדם. במרכז הסלון עמד סטנדר עם גמרא. מוישי לא למד כבר מהבוקר. בתור ילד שתיכף עולה לישיבקטנה ידע מוישי שישיבישער אמיתי צריך לקבוע עיתים לתורה גם בבין הזמנים, אז הוא פתח אותה והתחיל ללמוד במרץ (הוא לא חשש לגזל כיוון ש"ניחא ליה לאיניש" וכו'). מיד כשהחל ללמוד שם לב לגמרא המשונה. "שטיינזלץ" היה כתוב עליה. היו שם הסברים כמו לילד מכיתה ג' ולא היתה צורת הדף, אך מוישי, שממש השתוקק ללמוד, לא שם ליבו לכך והמשיך ללמוד.

לאחר כשעה של שטייגען עצום עבר מוישי למטבח. על השיש היה בצק בשלבי תפיחה מתקדמים. מוישי לא התאפק, עצם את עיניו, ברך בכוונה והפריש ממנו חלה כדת.

ואז הלך לחדר הילדים. על השידה היתה מונחת בובת שימעלה. מוישי, שהתגעגע נורא לבובה שאצלו בבית מזמן נהרסה, לא התאפק, לחץ עליה וקרא איתה קריאת שמע בכוונה. תוך כשי קריאה נשכב מוישי על המיטה ותיכף נרדם.

לפנות ערב חזרו שלושת הדוסים הביתה.

"מישהו היה פה", אמר אבא דוס
"מי זה יכול להיות?" אמרה אימא דוסית
"לא יודע", אמר הדוס הקטן. "אני כל כך מפחד"

הם נכנסו אל תוך הבית

"מישהו למד בגמרא שלי" אמר אבא דוס, והקפיד נורא.
"מישהו הפריש מהחלה שלי" אמרה אימא דוסית שנחרדה לגלות שהפסידה המצווה
"ומישהו שיחק בבובת שימעלה שלי" יבב הדוס הקטן

ומן הרעש התעורר מוישי בבהלה וראה את המשפחה כולה עומדת מולו. "נתקשר להורים שלך, הם יבואו לאסוף אותך" אמר אבא דוס והוציא מכיסו אייפון

מוישי נחרד. האדם שעמד מולו היה לבוש בגדי צבא. והיה לו אייפון ביד!

חרד"ק!!! צעק מוישי בבהלה והתחיל לרוץ. הוא רץ ורץ. עבר את רחוב ז'בוטינסקי והגיע הביתה. היישר אל זרועות אימו המודאגת. "לעולם לא אלך לשם יותר", הבטיח לעצמו

כל הכבוד למי שהמציא את המילה חרד"ק זה ניצח את המערכה. זה קידוש השם גדול במיוחד !!!