זו פשוט מלחמה על הכבישים,
גם לנו צער כבד

היינו שני אחים,אחי צביקה ז"ל נפל בקרב בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור בסיני מעשה גבורה שלא זכה להוקרה.
אני נלחמתי כשבוע וחצי בחזית של רמת הגולן עד שקיבלתי הוראה לחזור הביתה
אני המשכתי עם הורים מבוגרים בלי תמיכה או התייחסות של המערכת כלפיי ומעבר לזאת היו ניסיונות להחזיר אותי ליחידות קרביות או קדמיות למרות שנשארתי ללא אחים ואחיות כלשהם
החיים נמשכים אבל צלו של אחי מלווה אותי תמיד.

לא מכבר הוקמה עמותה "לנצח אחי" המסייעת לאחים שכולים בראש העמותה עומד אדם נפלא בשם אבי דבי. העמותה נמצאת בחיפה. ניתן להכנס לאנטרנט לרשום את שם העמותה ולהרשם.

יש דבר כזה דור שני לאחים שכולים. נולדתי לאמא שאיבדה זמן קצר לפני לידתי את אחיה, שהיה החבר הכי טוב שלה. החיים ממשיכים, הבית מתפקד, טיולים, ימי הולדת, נסיעות לחו"ל, וברקע אמא עם צל קבוע בעיניים, סבתא שקברה ילד וההבנה שבתמונה הזאת משהו חסר ותמיד יחסר

לקח לי 10 שנים לחזור לחיים רגילים, אני מניח ש הכל סובב סביב הכסף וזה בסדר אני מניח.

יש מצבים בהם אני מרגישה שאני כלום לעומת אחי ז"ל ..
אף אחד לא מבין את הכאב שיש בתוכי, קשה להתמודד גם עם האובדן וגם עם המשפחה שמצפה ממני לקחת אחריות על הכל ..
זה קשה

תודה רבה על הכתבה החשובה הזו. המדינה מתעלמת מהאחים השכולים באופן עקבי... דוגמא טריה: רכבת ישראל פרסמה שביום הזיכרון יש הנחה של 50% למשפחות שכולות. לאחים אין שום תעודה ואין להם שום אפשרות להנות מההטבה הזו. ברגע שההורים נפטרים כל הזכויות שלהם (המעטות שיש) נמחקות. זאת פשוט בושה שהאחים לא נתפשים כחלק מהמשפחות השכולות ושלא מכירים בהם.

הנסיבות יכולות להיות שונות, ולכן עוצמת האובדן יכולה להיות שונה (תאונת דרכים פתאומית, נפילה במלחמה מול מחלה ממושכת או זקנה ) אבל הכאב..הכאב הוא אותו כאב של אובדן וגעגועים, חוסר אונים וצער.