שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    "שקופים". על הכאב הכפול של אחים שכולים
    החברה והממסד מתמקדים בהורים, והם מרוכזים באבל על הבן שלא יחזור. "עשיתי הכול כדי למלא את החסר אבל אף אחד לא שאל מה קורה איתי", אומר אח שכול. מחקר חדש מראה שהורים שכולים תופסים את הילדים החיים כמוצלחים פחות מאחיהם שנפלו: "הם מפסידים בתחרות עם המת"

    סמ"ר פלטיאל שמעון היה נהג זחל"ם במילואים שנהרג ב-3 בינואר 1975 אחרי שפגז שירו מחבלים פגע בו ישירות בהר דב שבגבול הצפון. בן 24 היה במותו. באותו זמן היה אחיו גדי בן ה-18 חייל בשירות סדיר, שראה כיצד משפחתו מתפרקת לאט-לאט. מאותו רגע ועד היום הפכו חייו להתמודדות בשני מישורים: האבל על אחיו ובמקביל תמיכה בהוריו השבורים. אבל מי תמך בגדי עצמו? שאלה טובה. תרבות האבל בישראל השאירה את האחים ואחיות השכולים מאחור.

     

    לקראת יום הזיכרון ב-ynet:

    הלוחמת שחיסלה מחבל לצד אבי החייל שנהרג

    ערב יום הזיכרון: מספר הנופלים - 23,169

     

    "הנפילה שלו בעצם פירקה לנו את הבית", מספר גדי ל-ynet. "כשאחי נקרא למילואים היו לו 40 מעלות חום. אימא שלי אמרה לו ללכת לרופא ולהשתחרר, אבל אבא שלי אמר לו 'אתה צנחן ומפקד, אתה צריך להיות עם החיילים שלך'. אבא היה מתוסכל מכך שהוא יכול היה למנוע את זה. לאחר מכן הייתה אווירה קשה מאוד בבית ואבא שלי היה נכנס לדיכאונות. כעבור עשרה חודשים אימא שלי עזבה. אחי הגדול התחתן ועזב את הבית וגם אחותי הצעירה התחתנה מהר כדי לברוח. אחי בן ה-11 נשלח לפנימייה. אני היחיד שקיבל את כל הריקושטים. לא יכולתי להשאיר את אבא לבד".

    פלטיאל שמעון ז"ל (למעלה) ואחיו גדי. "ואיך אני מרגיש?" (צילום: באדיבות המשפחה)
    פלטיאל שמעון ז"ל (למעלה) ואחיו גדי. "ואיך אני מרגיש?"(צילום: באדיבות המשפחה)

     (צילום: באדיבות המשפחה)
    (צילום: באדיבות המשפחה)

    גדי, כמו אחרים שהתראיינו לכתבה הזאת, טוען שבהמולה שנגרמת אחרי המוות היחס מתמקד בהורים, ואילו האחים השכולים נותרים מאחור. "כשפלטיאל נהרג הרבה חיבקו אותי ואמרו לי 'תהיה חזק, שמור על אבא ואימא'", הוא מוסיף. "אמרו לי ככה גם במשרד הביטחון, גם קצינת הנפגעים מהצנחנים וגם מבית יד לבנים. אבל אף אחד לא שאל אותי איך אני מרגיש, מה קורה אצלי. אני שקוף, אף אחד לא הסתכל עליי".

     

    "גם ההורים ככלל מקדישים פחות זמן מחשבתי לילדים שנשארו בחיים. אבא שלי תמיד היה מזכיר את פלטיאל וזה הגיע לדרגה שהוא רצה שאהיה פלטיאל. הייתי קשוב לאבא שלי ועשיתי כל דבר כדי למלא את החסר. הייתי שם בשביל הוריי, אבל קיפחתי את חיי לטובתם. אני לא בא לשפוט אותם, אבל אפשר לומר שלא קיבלנו את המקום שלנו כילדים, כי ההורים חיו את האובדן".

     

    מחקר: האחים החיים "מוצלחים" פחות?

    לא רק ההורים היו קשובים פחות לילדיהם שנשארו בחיים. החברה הישראלית בכללותה, הממסד וגם האקדמיה התעלמו עד כה כמעט לחלוטין מהאחים השכולים. אבל מחקר שבוצע לאחרונה במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, מציג מסקנות דומות מאוד למציאות שמציג גדי: אחים שכולים נתפסים על ידי הוריהם כחיוביים פחות ו"מוצלחים" פחות בהשוואה לאחיהם המתים.

     

    עד היום עסקו מחקרים בעיקר בהשפעת השכול על תפקוד ההורים ותפיסתם את ילדם המת. המחקר הייחודי שביצע המרכז באוניברסיטת חיפה – בהשתתפות מיכל פישר, ד"ר איתי אדרס ופרופ' שמשון רובין – בא להציג תמונה רחבה יותר: איך הסתכלו ההורים על הילדים שנשארו בחיים?

    ארכיון. הילדים החיים נתפסים חיוביים פחות (צילום: בני דויטש)
    ארכיון. הילדים החיים נתפסים חיוביים פחות(צילום: בני דויטש)

     (צילום: רויטרס)
    (צילום: רויטרס)

    במחקר השתתפו 60 הורים: מחציתם שאיבדו ילד בוגר (בגילים 16 עד 30) והשאר הורים לא שכולים. פרופ' רובין, פסיכולוג קליני ומומחה עולמי בטיפול וחקר השכול והאובדן, מנסה להסביר את הפער בין הערצת הבן המת לבין הביקורת על הבן שנשאר בחיים: "ילדים חיים הם לפעמים מעצבנים ולפעמים מאכזבים וכולי. אבל ילד שנהרג לא אומר להורים שלו 'לא מתאים לי עכשיו'. הזיכרון של הילד המת הופך לעגול ונעים. לכן, כשהילדים החיים נמצאים בתחרות עם הילד המת הם מפסידים".

     

    ההורים היו מודעים להבדלים שלהם ביחס בין האח המת לחי?

    רובין: "פעם ישבתי עם קבוצת הורים שכולים מ'יד לבנים' על הממצאים של תיאורי ילדים את חוויית ההורות שקיבלו. הקראתי להם את התיאורים והם היו מופתעים. במחקר אחר שלנו מספר הורה שכול שלאורך אירוע בת מצווה של בתו הוא חשב על אחיה המת ועל בר המצווה שלו. הוא לא הצליח לשמוח למרות שעברו שנים רבות מאז מות הבן.

     

    "אי-אפשר לעשות הכללה וכל משפחה היא ייחודית ושונה, אבל ככלל, השכול מושך את תשומת הלב, המחשבות והגעגועים של הרבה הורים לבן המת, וכתוצאה מכך הם נוכחים פחות בחיי הילדים החיים".

     

    מאשקה ליטבק ברחה לחו"ל

    האחים השכולים לא מתחרים במודע על מקומו של האח המת או על תשומת לב ההורים. הם מבינים את כאבם ושותפים לו, אבל פעמים רבות מרגישים "שקופים" כשהם שומעים שאומרים להם "תשמרו על אימא ואבא". הם עושים זאת ברצון אך שואלים: ומי ישמור עליי?

     

    מאשקה ליטבק (66) מקיבוץ נגבה מעולם לא הכירה את אביה משה, שעל שמו היא נקראת. הוא נהרג שבעה חודשים לפני שנולדה, במערכה על נגבה במלחמת העצמאות. בנוסף היא גם אחות שכולה לארנון, קצין בסיירת שריון, שנהרג בגיל 26 ב-1970, כשהיה בדרכו לשירות מילואים במלחמת ההתשה.

     

    "אני לא התחריתי עם אחי המנוח על תשומת לב", היא אומרת. "אמי לא קידשה את הזיכרון, להבדיל ממשפחות אחרות, והרגשתי שתשומת הלב שווה. היה קשה לראות אותה סובלת, אבל היא המשיכה לעבוד, טיפלה בילדיו של ארנון כסבתא, וקיבלה בחום כשאלמנתו נישאה בפעם השנייה".

    ליטבק כיום ועם אחיה ארנון (צילום: באדיבות המשפחה)
    ליטבק כיום ועם אחיה ארנון(צילום: באדיבות המשפחה)

     (צילום: באדיבות המשפחה)
    (צילום: באדיבות המשפחה)

    אבל מהיכרותה עם משפחות שכולות אחרות, תחושת השקיפות של אחים שכולים אינה זרה לה: "בעקבות האסון ההורים מקדישים זמן רב לזיכרון הבן שנהרג ופחות לילדים האחרים בבית. זה כמובן לא אישום נגדם, אבל כאבם של האחים השכולים הוא כפול: גם על אובדן אחיהם וגם לראות את כאבם של הוריהם. בעבר הממסד לא התייחס לצורכיהם של האחים בתמיכה, אבל בשנים האחרונות נעשה מאמץ גדול לטפל גם בהם".

     

    ממצא נוסף שעלה מהמחקר של המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי עסק בכך שההורים השכולים רואים את ילדיהם החיים פחות מההורים הלא שכולים. פיזית – יש יותר מרחק בין ההורים השכולים לילדיהם החיים. וכאן ליטבק יכולה להזדהות, כי אחרי מות אחיה היא החליטה לעבור לחו"ל.

     

    "ובתחילת שנות ה-70, ללא טלפון נייד, אינטרנט, ווטסאפ, יכולתי להתמודד בחו"ל עם הכאב שלי, במחשבות ובדיבורים אל עצמי", היא ממשיכה. "בזמנו לא ראיתי את זה כבריחה, כי חייתי עם השכול של אבי כל חיי. אבל האמת היא שאחרי שאחי נהרג, התגובה הייתה לברוח כדי לא לראות את הסבל של אימא שלי וחבריו של אחי".

     

    היה זה בחו"ל כשהיא החליטה לאסוף את עצמה, להמשיך הלאה בחיים ולהיאבק למען השלום, "כדי שלא יהיו עוד משפחות שכולות כמונו". עם חזרתה ב-1972 היא הצטרפה למפ"ם ובהמשך הייתה ממקימי תנועת "שלום עכשיו". כיום היא חברה פעילה בפורום המשפחות השכולות הישראליות-פלסטיניות.

     

    יום אחד נהפוך לסרט

    אופן אחד שבאמצעותו משמרים הורים את הקשר עם ילדם המת, במיוחד בנסיבות לאומיות, הוא הכנת סרטי זיכרון להנצחתם. מחקרה של ד"ר בלהה בכרך, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים (בהנחיית פרופ' רות לנדאו), ניתח לפני שלוש שנים 20 סרטי זיכרון ששודרו בטלוויזיה בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון עצמו. על פי המחקר שלה, תיאוריות חדשות בחקר השכול תורמות למעבר מתפיסת "הפרידה" מהמת כחלק מהתמודדות עם אובדן, אל תפיסה שמדגישה את "שימור הקשר".

     

    סרט שערכה ד"ר בכרך לזכר בנה אהד    ("בדרך לוואדי", סרטה של ד"ר בלהה בכרך בבית הספר לקולנוע מעלה בירושלים)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ד"ר בכרך מצאה שבסרטים מתקיימים שני סיפורים זה לצד זה: הביוגרפיה של הנופל, שמטרתה הנצחה והיא מסופרת דרך עובדות ואירועים אובייקטיביים, אל מול הסיפור השני, שהוא הנרטיב של המספר, שמביא את סיפורו שלו בהקשר לחייו ומותו של הנופל.

     

    ד"ר בכרך עצמה היא אם שכולה שהכינה במסגרת בית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים סרט להנצחת בנה, אהד ז"ל, שנרצח בידי מחבלים לפני 19 שנה יחד עם חברו אורי שחור, במהלך השבוע הראשון לשירותו הצבאי בטיול בוואדי קלט. אולם מחקרה מתייחס לתופעת סרטי ההנצחה כתופעה כללית ולא למקרה הפרטי.

     

    "הנרטיב של המספר בסרט מהווה תהליך התמודדות של המשפחה השכולה", היא מסבירה. "זהו תהליך ריפוי עצמי כי הוא מאפשר להורה ליצור סיפור חדש שבו הוא משלב גם את אירוע מות הבן/הבת באופן שיאפשר רצף סיפורי בחייו, וגם יאפשר את המשך הקשר עם הבן/בת באופן אחר".

     

    עם זאת היא מוסיפה שבעת הכנת הסרט היוצר לא חושב על תהליך הריפוי העצמי, אלא על הנצחה: "כשחוקרים את הסרטים מזהים את תהליך הריפוי העצמי באמצעות הבניה נרטיבית של סיפור האובדן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""שקופים". על הכאב הכפול של אחים שכולים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות המשפחה
    מאשקה ליטבק ואחיה ארנון ז"ל
    צילום: באדיבות המשפחה
    צילום: באדיבות המשפחה
    מאשקה ליטבק
    צילום: באדיבות המשפחה
    צילום: ליזה רובין
    פרופ' שמשון רובין
    צילום: ליזה רובין
    מוצר השנה
    מומלצים