כשמדברים או קוראים טקסט בטלביזיה צריכים לזכור להסתכל לאנשים שמסתכלים עליך ולא למה שכתוב כדי להקריא. חוכמת חיים

כל הזמן מדברים על הצורך להתייחס לתאומים כאל ישויות נפרדות, להימנע מהשוואות וכו'. אבל כשמגיע הרגע לעלות לכתה א', משום מה מחליטים או לעלות את שניהם או להשאיר את שניהם, גם אם רמת המוכנות שלהם שונה.
אם הם אנשים שונים, צריך להתייחס אליהם כך גם באבני הדרך. מהיכרות עם תאומים שהושארו שנה נוספת בגן - לתאום המתקדם יותר זו היתה החלטה גרועה שדרדרה אותו מכל הבחינות (לימודית, חברתית, גופנית וכו').
אם אלה היו ילדיי, הייתי מעלה את שניהם, תוך תמיכה לתאום הפחות "בשל" כדי לא לגרום לו לנזק. מבחינתי עדיף לעזור לעלות מאשר למשוך אחורה.

לכו תבדקו בפגיות ובמכונים להתפתחות הילד כמה הורים לתאומים יושבים שם ובוכים, רובם אחרי טיפולי פוריות.לכו לבדוק במוסדות החינוך המיוחד כמה מהם תאומים. כל זה כנראה היה נחסך אם היה מדובר בהריון של עובר אחד. כמעט כל אישה שנמצאת בטיפולי פוריות מפנטזת על תאומים, זה סיכון מיותר.

לפני 20 שנה תאומים היו נדירים כי הם היו באים בצורה טבעית היום נשים שלא יכולות ללדת הולכות לרופאים שבכח דוחפים להם צאצאים מלאכותיים

התאום ה "חלש" נפגע בנפשו לכל החיים

נכון שתאומים לא מתכננים, אבל, הריון? שנה אחרי שנה? האישה מאבדת המון ברזל בלידות, היא צריכה הפרש של כ- 3- 4 שנים כדי לאגור כוחות וחומרים חשובים לגוף ולהתאושש.
זה לא פשע לתכנן. יש לי 5 ילדים, כשיש הבדל של 4 שנים בין כל אחד ואחד מהם. נכון שהתחלתי מוקדם, אבל בגלל שעד שהתחתנתי (בגיל 20) הספקתי לעשות תואר ראשון באוניברסיטה - מיד אחרי החתונה תכננו ילד. וככה נולדו 5, מתוכננים אחד אחד..חיכיתי קצת שהילד הכי קטן שלי יגדל, והלכתי לעשות תואר שני באוניברסיטה, בגיל 40. הנה: גם ילדים, וגם לימודים - זה אפשרי!!