דתיות מרובות ילדים. כולם נרצחו במלחמה.
היתה תקופה אחרי הצבא שגרתי עם סבתי בגבעתיים. בכל פעם שניסיתי לשאול אותה על המשפחה שנשארה שם והושמדה, היא היתה מתחילה לבכות בכי מר.
אז הפסקתי לשאול, כי לא רציתי לאמלל אותה.
מזל שהיא וסבי היו דתיים ציונים.

שמרה דברים. בבוידעם. לאחר מותה מצאנו בבוידעם מאות קופסאות שימורים. נרות שבת וצמר גפן. מאות חבילות מכל דבר. היא השאירה גם מקום לה ולשתי הבנות שלה. מתוך מחשבה שיום אחד יצטרכו להתחבא בבוידעם.שהגרמנים יחזרו. תמיד לדאוג שמא הם יחזרו. כל כך עצוב

אימי נהגה לספר לספר קורותיה ונהנתה מהעצב שהספיגה בנו.
על אבי אינני יודעת כלום. השתיקה היתה מחלטת.

כל כך הרבה מסתתר בתיאור הקצר והמרגש הזה, גם הדמיון לא יכול למלא את החלל

לצערי העולם לא התקדם ולו ס"מ אחד משם אילו היו יכולים היו טובחים בנו כצאן לטבח גם היום ללא שום היסוס. זה יום זכרון לכל השמאלנים יפי הנפש שחושבים שמתי שהוא מישהו יושיט לנו יד לשלום אמת.יש לי להגיד בפשטות, לעולם לא עוד

והחיים מלאים בהם
ממשיכים הלאה, צוחקים, חיים, אבל הצלקת לא עוברת