שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התקווה של סבתא שאחיה ואחיותיה יחזרו
    "בתוך הארגז היו מסודרות מאות אריזות נייר ריקות של סוכר וקמח. בזמנו סבתא הייתה מכינה לסבא כריך לעבודה. לא היו שקיות ניילון אז היו משתמשים בשקיות מנייר. אחרי שסבא נפטר היא שמרה אותן כי הייתה לה תקווה שאחיה ואחיותיה ידפקו יום אחד על הדלת וירצו כריכים"

    שואה שלי

    לא דיברו אצלנו שבכלל הייתה מלחמה. היה שקט. נרות זיכרון היו מודלקים בערב יום הזכרון ובבוקר למחרת הייתה עננת ריח במטבח. ריח ושקט. בעיקר שתקו. לא דיברו.

     

    שואה שלי

    אני חושב שבכיתה ד' או ה' המורה פותחת את הנושא בשיעור וכל מיני ילדים מספרים על מה שמעו בבית. אני שותק. אצלנו לא דיברו על כלום. אולי רק אחרי הצבא הבנתי שלאבא שלי לא היה בית במשך קרוב לעשר שנים. היה אוהל. צריף. רכבת. עגלה. ספינה. מחנה מעצר. בית לא היה. אבל מי בכלל ידע בתור ילד. מי?

     

    שואה שלי

    יש לי שלוש דודות. זאת המשפחה של אבא שלי. מתי שהוא אני מבין שהיו עוד אחים ואחיות. לא ממש ברור לי איפה הם. היו פעם. נעלמו. סבתא שלי מדברת על שבעה אחים ואחיות. אבל בליל הסדר אנחנו מצליחים בקלות לשמור בשולחן מקום לאליהו הנביא. כי רק סבתא עלתה לארץ לפני 1935.

     

    איפה כל האחים והאחיות שלך סבתא? גם אם שאלתי מעולם לא היו תשובות. הייתה בעיקר מבוכה. התנצלות מהולה בכאב. מתובלת בריח של שעווה של נרות יזכור ודג ממולא שהקפידו להגיש את הראש שלו לאחי הבכור.

     

    משפחת קפלן (צילום: אלבום פרטי)
    משפחת קפלן לפני המלחמה(צילום: אלבום פרטי)

    שואה שלי

    רק בגיל 25 אני מגלה שיש לאבא שלי עוד אח שחי ברוסיה. שלא כולם נרצחו. למה לא סיפרתם עליו? כי אסור היה שידעו שהוא יהודי. ולמי היה לי בכלל לספר את זה?

     

    שואה שלי

    עד היום אני אוגר מזון לקראת מלחמה שתיכף תתחיל.

     

    שואה שלי

    אסור לזרוק אוכל. תזכור שפעם לא היה בכלל.

     

    שואה שלי

    אחרי שסבתא שלי נפטרה עזרתי בפינוי הדירה שלה לפני שנמכרה. לסבתא היה במסדרון ספסל ארוך שהיה אפשר להרים את המושב שלו ומתחתיו היה אזור אחסון. מזווה שני. הייתי בטוח שנמצא שם אוצרות וענתיקות. בתוך הארגז היו מסודרות מאות אריזות נייר ריקות של סוכר וקמח, מנוערות מתוכן, מקופלות ומגוהצות, מסודרות בעשריות. כל עשיריה סגורה עם גומיה.

     

    למה סבתא הייתה צריכה כל כך הרבה שקיות ריקות של סוגת? כי בזמנו היא הייתה מכינה לסבא כריך לעבודה. לא היו שקיות ניילון אז היו משתמשים בשקיות סוכר וקמח מנייר.

     

    ולמה היא שמרה אותן גם אחר כך? אחרי שסבא נפטר? כי הייתה תמיד תקווה שכל שבעת אחיה ואחיותיה ידפקו יום אחד על הדלת ויגידו "זה הכול טעות אחת גדולה, העולם התבלבל, מתנצלים. הנה הגענו עם כל ילדינו וילדי ילדינו". עכשיו נצטרף להכין להם מלא כריכים. וזה לא קרה. הם לא חזרו. מאות שקיות ריקות חיכו במטבח. נרות הנשמה השאירו סימני חלב ועיגולי חום על השיש.

     

    שואה שלי

    ילד בן שמונה המספר למורה ולחבריו לכיתה שלאבא שלו היה מספר על היד. רק שאחרי המלחמה הוא בכל הזדמנות שטף את היד והתקלח אז היום לא רואים את המספר. רצה להיות קשור לסיפור. להרגיש שייך לשואה שלי.

     

    לזכר סבתי טובה בריקר לבית צרנופסקי ואחיותיה לובה, חיה, בתיה, פייגה, אסתר, יוכבד, גיטל. ולזכר הרשל צבי קפלן. כולם דודים ודודות שלא הכרתי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    "גם אם שאלתי מעולם לא היו תשובות"
    צילום: אלבום פרטי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים