הנוף של מחוז קרמוג'ה, המזדחל מחלון הטיוטה של ליאור ספרנדאו, מונוטוני למדי. כמו מכונת שקופיות ישנה, שפריים אחרי פריים, מקרינה עלילה שלא מתקדמת, והתעייפה מיומרות.
סוואנה רחבת ידיים, קקטוסים מצומקים, חולות שאת הצחיח שלהם אפשר להרגיש בגרון, עמודי חשמל בודדים שלא מחוברים לאף אחד מהכפרים מסביב. ברקע, מקדימה, גאה, הר מרוטו.
זו טויוטה משפחתית אבל דחוסים בה 11 איש. לצד נאפיוק, אשתו האוגנדית של ליאור, ובנם נבו בן השנה, אני סופר שמונה ילדים. בנג'מין, ג'ושע ואוטיאנג מאחור בבגז'. "נאגלה קטנה", ליאור מעיר ממושב הנהג.
"מוזונגו", איש זר לבן, כפי שקוראים לו האוגנדים, או "לוצ'ה", אור, כמו שקוראים לו אלה שמכירים אותו, נמצא בדרכו חזרה מכפר קאווטאקואו. איתו כמה מהילדים שיצאו לחופשה מבית הספר, ועכשיו הזמן להחזיר לטובת קייטנה. אלה ילדים שאלמלא ליאור ועמותת "שניתה" היו נותרים בכפר חסר התשתיות, שמרבית תושביו לא יודעים קרוא וכתוב.
השמים למעלה צבועים בגואש כחול עם עומק אפריקאי. אוממי קוראים לזה במאסטר שף. ענני הפנינה שזרועים ממעל, כמה יפים, ככה יבשים. כבר תקופה ארוכה לא מורידים גשם. בצורת עכשיו בקרמוג'ה. רעב בקרמוג'ה.
מקודם, כשהגיע לכפר כדי לאסוף את הילדים, האיש הלבן סקר את שדות החמניות והדורום היבשים. במרכז אחד מהם עמדו ילדים עם מקלות. ביניהם נאצ'ו שפיצחה גרעינים יבשים. "וואר איז יור באג?", ליאור שאל, והיא עלתה לאוטו בשקט. אחד הילדים בשדה, שלא שפר גורלו לבית ספר, ניגש כדי לבקש את בקבוק המים הריק שעל המושב. בבקבוק כזה אפשר למלא למשל חלב עזים. רק שעברו שלוש שניות והילד החל לבכות. הבקבוק נחטף ממנו.
ליד עץ, בכפר, חיכו בסבלנות ילדי בית הספר. למקומיים אין שעון, אז קבעו לבוקר, כלומר בין 7:00 ל-11:00. כשהעמיסו תיקים לבגז', ליאור נשם לרווחה. הילדים שלמים, לא בתת-משקל או משהו. "פעם", אמר, "היינו צריכים לחפש אותם כדי להחזיר אותם. אבל זו לא עונה שכיף להיות בה כאן, בלי שיש מה לקטוף, לאכול".
לפני שתגיע לבית הספר במרוטו, הטיוטה הדחוסה תחלוף ליד מפעל בטון סיני, ואז ליד מחסום צבאי. חייל עייף יזיז צמיג שמשמש כמכשול. ואז נאצ'ו, החייכנית משדה החמניות, תספר קצת על עצמה: בת 12, שמונה אחים, היחידה מביניהם שהולכת לבית ספר. כשתגדל, תוסיף, תהיה מורה. "כדי שאוכל ללמד את בני המשפחה".
ואז בטויוטה תחל שירה. הילדים ישירו את אחד השירים של להקת "מאסקה קידס אפריקה", המורכבת מילדים אוגנדים יתומים: "בואו נלך לבית הספר כדי לעולם לא להפסיק לנסות/ אני לעולם לא אסתכל אחורה/ תאסוף את הנעליים שלך, תרים את הגרביים שלך וצא לדרך".
נקודת השפל האנושית
זו אולי הפעם הרביעית שליאור ספרנדאו, לוצ'ה, מנסה ללא הצלחה לספר איך הגיע דווקא לקרמוג'ה, חבל ארץ פראי, מוכה אסונות, בצפון-מזרח אוגנדה, מקום מושבם של הנוודים ורועי הבקר משבט הקרמוג'ונג.
סליחה, יש לי בעיית קשב וריכוז, הוא מתנצל. הבעיה אחרת, אני אומר, אתה רוצה לספר על הילדים האוגנדיים ופחות על עצמך. נכון, הוא מסכים, ואז מנסה שוב: השנה היא 2015. המקום: האי לסבוס ביוון. הוא מציג מקבץ צילומים. רואים בהם פליטים. כאלה שדרך סירה קטנה, מטורקיה ליוון, מנסים לחצות מזרח תיכון עקוב מדם. בצילום אחר מופיעים כמה אפודי הצלה שעם הזמן יהפכו להר אפודים, מסמליה העצובים של לסבוס. פניהם של הפליטים, אולי מאפגניסטן, אולי מסוריה, זועקות.
ליאור היה אז צלם עיתונות. תיעד במקומות קצה בעולם. הכי קצה. והנה, בנקודת השפל האנושית, כשמולו חסרי קול הנאבקים לשרוד מול הגלים, נאחזים בסלעים, נאנקים, דורכים, הוא מוצא את עצמו קרוע. להושיט יד או לצלם. "והגעתי הביתה, אמרתי 'אני לא שמח עם מה שעשיתי', אבל פרסמתי".
בתוך זמן קצר הצילומים שלו מלסבוס יתפוצצו בעולם. נשיונל גאוגרפיק תקנה זכויות. גופים יזמינו עבודות. החלום הגדול שלו יתרגש עליו. רק שהוא כבר יהיה במקום אחר. "אני אבין שאני לא יכול לעמוד מהצד".
ליאור ספרנדאו עם ילדים מקומיים באוגנדה
(צילום: גיל קובלצ'וק)
בתקופה הבאה הוא יעבוד כצלם מטעם ארגונים הומניטריים שונים, ישראליים ובינלאומיים, עד שיגיע לקרמוג'ה, דרך ארגון שחופר בארות, כדי לתעד את משבר המים שם. התנאים שם יזכירו את אלו של קרמוג'ה היום: בצורת, שהיא טראגית ליבולים, לעדרים, ומשמעותה, במקום שסובל מעוני כרוני, נוקאאוט.
הוא יהיה שם עם צוות. בזמן הסיור יעצרו ליד אחד הכפרים. מקום צחיח, בקתות קש, הרים ברקע. קומפוזיציית דלות פוטוגנית. למה עצרנו, תשאל נציגת הארגון. זה כפר מעניין, המתורגמן שהתלווה אליהם יאמר, מתו בו 30 איש העונה. "מה זאת אומרת מתו, איך מתים? לא הבנתי. התחלתי ללכת לכיוון הכפר".
והוא יצעד. עם ציוד הצילום, התיקים, המיקרופונים. יצעד בזמן שהחברים מהארגון צועקים שיעצור. יצעד בעקבות גורלו. בעוד רגע רגלו תדרוך בפיסת ארץ אבודה, רצוצה, משוועת. מקומיים יספרו שלא אכלו ימים, שארוחתם היא העלים שבצמרת העצים. הוא ייכנס לבקתה שבה אישה מבוגרת, מורעבת, בין חיים למוות. ראייתה כבר אבדה. "ואי אפשר להציל, זה מאוחר", הוא מתאר. "ונציגת הארגון מתחילה לדחוף לה בננות בשביל השואו. וכואב לך, ואתה נגעל. מה, אני חלק מזה?".
הצילומים יסתיימו אבל לא הסיפור של ליאור עם קרמוג'ה. משהו שם, אומר, יישאר לו לא פתור. הוא יתחיל לחפש תירוצים כדי להגיע לאוגנדה.
"נתתי כי יש לי יותר"
אנחנו יושבים בארומה, ליד לה גארדיה בתל-אביב, בזמן שליאור מתאר את כל זה. הוא בביקור מולדת קצר אחרי שלוש שנים שלא היה פה. קבצן מתנדנד שמגיח מאחור מושיט יד. יותר ויותר יוצא שהיד נשארת באוויר. האנושות עברה לביט. למזלו של הקבצן יש פה מישהו מחבל ארץ אפריקאית שיש בה רק שטרות. ועוד עם ציורי גורילות. ליאור מושיט 20 שקל. אני מציע שתקנה עם זה כריך, אומר לו. זה נשמע לי קצת נאיבי. "יש פתגם אפריקאי שאומר, 'ברגע שהחץ עזב את הקשת, הוא כבר אינו שייך לקשת'", ליאור אומר, "אני נתתי כי יש לי יותר. השאר באחריותו".
בוא נדבר על העוני של אוגנדה, אני מציע. "לא אותה הגדרה", הוא אומר, "פה העוני רלטיבי. לאדם עני יהיו מים לשתייה, והוא ישרוד את היום. בקרמוג'ה אנשים אשכרה מתים. הורים צריכים להחליט את מי לא להאכיל. יש זקנים שקושרים את הבטן בחבל, כדי לסמן: אל תכינו לי אוכל, תנו לילדים, אני אמות".
יש לו עיניים כחולות, עמוקות. רק שמשהו לרגע כבה בהן. תנועות הידיים המתלהבות שלו קופאות. הוא מרים את הראש אחרי רגע, מסתכל. התל אביבים ממהרים היום. חם לעוברים ושבים. על מה אתה חושב, אני שואל. "אני שם לב שיש פה הרבה קשישים", הוא אומר, "בקרמוג'ה האוכלוסייה צעירה בגלל תוחלת החיים".
בינתיים הקבצן חוזר. שוב מושיט יד. לוקח לו רגע לזהות את ליאור. קניתי כריך טונה, הוא אומר.
ליאור ספרנדאו באוגנדה
(צילום: אדיאקה פאול)
שבוע אחרי ליאור כבר ביקום אוגנדי אחר. קוראים לו לוצ'ה. או מוזנגו. הוא יושב, בודד, על ספסל פיקניק של אכסניית מטיילים במרוטו. מי שעובר פה בדרך כלל עוצר ללילה, ואז ממשיך לספארי הענק שבין דרום סודן, לקניה ולאוגדנה, בלי להתעכב על הייאוש שבדרך.
על השולחן קנקן מתקלף. זה אחד המקומות היחידים באזור שמגישים קפה. אוגנדה היא מיצואניות הקפה הגדולות בעולם, אבל המקומיים, השפעה קולוניאליסטית, מעדיפים תה.
אני מחזיר אותו לסיפור על תחילת הקשר שלו עם קרמוג'ה. באותו ביקור ראשון הוא הגיע לכפר מרוחק בשם ניאנזה, ופגש ילדה. הנה צילום מהרגע ההוא. עיניים גדולות, מבט חודר. צלמים אוהבים תמונות כאלה. הוא זוכר את היום והשעה. רביעי, עשר בבוקר. "ואני חושב לעצמי, למה היא לא בבית ספר?".
משפחתה של הילדה, שניתה, שעל שמה לימים ייקרא הארגון, לא הייתה מסוגלת לשלם כדי שתלמד. ליאור החליט שהוא עוזר. פחות מ-50 דולר בחודש. בביקור הבא באוגנדה, כשחזר לכפר, גילה שהילדה עדיין לא הולכת לבית הספר. "האבא הסביר שהוא השתמש בכסף כדי לקנות עז. הגיוני, צריך לשרוד. שאלתי, 'אתה עדיין רוצה שהיא תלמד? כי אם כן, אני אשלם ישירות לבית הספר, ואתה תביא אותה לשם. זו תהיה העסקה בינינו'".
"אני לא רוצה שהילדים ישרדו בית ספר, אני רוצה שיהפכו למנהיגים של מחר. שיוציאו את המקום מהעוני והסבל שהוא תקוע בו. כשתלמידה שלנו חוזרת לכפר אתה רואה שכנים שבאים אליה עם כל מיני חתיכות נייר, 'תקראי מה כתוב'. פתאום היא בעלת ערך"
עסקת הרישום לבית הספר, מסתבר, כללה רשימת מכולת. מכולת, מכולת. קילו סוכר, מטאטא, סבון. דברים ששניתה התבקשה להביא, כי באוגנדה התלמידים מתחזקים יחד את בית הספר.
בביקור הבא בניאנזה, אצל משפחתה של שניתה, הוא נזכר, שמע שיעול. זה היה שפיק, אחיה. הוא לא ידע שיש לה אח. "התקשרתי לחבר ילדות, אוריאל. הוא היה בדיוק בניו יורק, באמצע דברים. אני מספר לו מהר. יש פה ילד, 50 דולר לחודש. והוא: 'שלחתי 600 דולר עבור שנה בפייפאל, ביי'. שיחה של שתי דקות, ושינינו לילד את החיים".
מכאן החל לצמוח משהו. ליאור העביר את חייו לאוגנדה, הקים עם ידידתו שירי שם טוב את העמותה, והחל לגייס תורמים, רובם מישראל אבל לא רק. השיטה פשוטה: כל תומך יודע לאיזה ילד הוא משנה את החיים. היום, כעבור כמעט עשור, יש לשניתה 300 ילדים.
בדרך למקלחת בגיגית
תמונות מבית הספר נאיטקווה: ג'אנט של רכב משמש כפעמון; ילדים יחפים רצים בתוך ענן אבק אחרי כדור שתפור משקיות ניילון וגרביים; שתי קדירות ענק תחת מדורה בחצר, ארוחת הצהריים. באחת שעועית, בשניה פושו, דייסה מקומית מקמח תירס.
והנה עוד תמונה: בת 12, חצאית כתומה, שרשרת חרוזים, צועדת עם דלי על הראש בדרכה לאסוף מים כדי להתקלח בגיגית. "נייס האט", ליאור אומר לה. ואז מחמיא על תעודת השליש. היא מהנהנת מתחת לדלי. ניכר שהמעמד מביך אותה.
לילדה קוראים נארו. היא מכפר קטן על צלע הר. לפני ארבע שנים, כשאנשי העמותה הגיעו כדי לאסוף מידע על הילדים שגרים במקום, ליאור נזכר, היא רצה אליהם מאיזה שדה, מתחננת בבכי שייקחו אותה. "העובדת הסוציאלית שלנו שאלה מה קרה", ליאור מתאר, "והיא השיבה שאמא שלה רוצה לחתן אותה. בעיה נפוצה בקרמוג'ה. ההורים כבר סיכמו על התמורה. נסענו מיד למשטרה, והצלחנו להכניס אותה לכיתה אצלנו. ותוך כדי, יש שני ניסיונות לחטוף אותה כי כבר סיכמו עם הבעל העתידי.
"היום, ארבע שנים אחרי, היא במקום אחר. אתה רואה את האור על הפנים. וגם אחותה כאן. אחת לחודש אמא שלהם מגיעה, יושבת איתם. זה רגע שקשה להבין מהצד. רגע הישרדותי שהאמא בעצם אומרת: יש לי שמונה ילדים. אני אחתן אחת כדי להציל את השאר".
ליאור ספרנדאו באוגנדה
(צילום: אדיאקה פאול)
בני שבט קרמוג'ה חיים בכפרים מעגליים הנקראים מניאטה, שבמרכזם הפרות שעליהן יש להגן. הלבוש המסורתי, בעיקר אצל המבוגרים, הוא עורות עזים וחרוזים מקליפות ביצים של בת יענה. חלק גדול מזמנם מוקדש למציאת מים ממקוואות פתוחים ושינוע בידיים. חלק מהם עובדים בעבודת סיזיפיות, בלתי נתפסות, כמו שבירת אבנים לחצץ.
בבית הספר הממשלתי נאיטקווה לומדים כאלף ילדים. רובם מתגוררים בקרבת מקום, וחוזרים הביתה בצהריים. כ-300 מהם, כאמור, ילדי פרויקט שניתה, ששוהים בפנימייה במקום, מגיעים מכפרים רחוקים, לפעמים שעות נסיעה או טיפוס על הרים. כולם מרקע של מצוקה נוראה. שניתה לוקחת חלק בהפעלת בית הספר, בעזרת צוות מורים ועובדים, ואחראית על פעילות הפנימייה.
"מביאים לך ילדה מאזור שנקרא קאבונג. האמא בדיוק התאבדה, האבא עזב. ילדה באמצע כפר, עומדת, מסתכלת ימינה שמאלה. ואיזה נזירה אומרת 'יש את הישראלי במרוטו, הוא יידע מה לעשות'. ואנחנו מלאים. אבל אלה לא מקרים שאתה יכול לומר טבלת האקסל שלי עמוסה. אז אתה עושה טלפונים. 'תעזור לי, יש פה ילדה'".
דייט מתחת לעץ
הנה תמונה. רואים בה שלושה, משפחה, על מרפסת דק מחוץ לבית במרוטו. השלושה רכונים קדימה. בידו של הפעוט, נבו, ספר: "הבית של יעל". אבא מקריא בעברית, האם נאפיוק מדברת איתו באנגלית והסביבה בקרמג'ונית.
כשליאור, בן 38 מכפר סבא, עבר לקרמוג'ה הוא הגיע עם אשתו הראשונה, ישראלית, לה היה נשוי עשר שנים. "במקום פריבילגי קל לשמר דברים שלא עובדים, כי בואי לסרט, לחופשה. כאן, כשיש קושי, זה בפנים".
את נאפיוק, "אורחים" בקרמוג'ונית, כי נולדה כשהגיעו אורחים, או בובה, הכינוי שליאור נתן לה, הוא פגש לפני ארבע שנים. היא הייתה מגיעה בשבתות לגן החובה, שגם בו יש לשניתה קבוצת ילדים, מביאה לילדים פאנטה, ממתקים. ליאור שאל את אחת מאימהות הבית מי זו. לפני 20 שנה, השיבה, נאפיוק הייתה כמו הילדים שכאן.
"בהתחלה התגוננתי. אמרתי, שתקבל אישור. ואז, ביקשתי לפגוש אותה. חשבתי, נגייס אותה כעובדת. היא אמרה: 'אני לא הולכת לעבוד בשביל אף אחד, בטח לא בשבילך'. שאלתי: 'ומה עם לצאת איתי?'".
הדייט ארך ארבע שעות, מתחת לעץ. הדברים החשובים בקרמוג'ה, כולל פגישות עסקים, מתרחשות מתחת לעץ. "ובפגישה אני לומד שיש מולי אדם שבחיים לא אפגוש. מצד אחד, מבחינת סיפור אישי, תחתית הייאוש. יתומה, הוריה המאמצים חלו באיידס, גדלה בבית חולים. ומצד שני היום אשת עסקים, תארים, בעלת חלום לבנות בית חולים בקרמוג'ה".
לחיות עם בת שבט הקרמוג'ה זה אירוע שיש בו מורכבות. זה מתחיל בחתונה. נהוג לשלם להורים בפרות עבור הכלה. זה יכול להיות 50, 100, 200. עניין של מו"מ. "בחרתי מישהי ששווה כל כך הרבה פרות שהיא לא רוצה פרות. היא אמרה: 'אם אתה רוצה להסתכל על זה ממקום תרבותי-מסורתי, את הפרות נמיר לכסף, ותבנה בית שיהיה לילדים שלנו ולי'".
כשנולד נבו, או מורו בשפה המקומית, על שם ההר ליד הבית שבו בא לעולם, וההורים חזרו איתו מבית החולים, כשהוא מכורבל בשמיכה, אנשי השבט רצו למרוח אותו בבוץ. זו המסורת, לטבול את הנולד באדמת קרמוג'ה ממנה בא. נהוג גם לפזר מלח על הפופיק כדי שינשור מהר יותר, ואז לקבור בחצר הבית, כדי שהילד לא יברח ממך בעתיד.
"למרוח אותו?", ליאור נזכר, "הוא נולד לפני יומיים. לא יקרה. את הפופיק אתם רוצים לקבור? חכו שינשור, בלי מלח".
מה לגבי פערי התרבות בינך ובין נאפיוק, אני שואל. "אני יכול לספר סיפורים, אתה תתעלף", ליאור אומר, "לפני שבוע נבו לא רצה לאכול. השיניים כואבות. אז אתה עושה עם הכפית הנה מטוס. היא מסתכלת עליי, תופסת אותו מאחור, מתחילה להאכיל בכוח. אני אומר, 'מה את עושה?'. והיא: 'אין לי זמן למטוסים. הילד שלך חצי אפריקאי, אל תשכח את זה'".
אני מתרשם, אני אומר לליאור, שיש לך כוונה להישאר עד סוף חייך באוגנדה. "כן", הוא פוסק. ההחלטיות מצחיקה אותי. אותו לא. "יש לי יותר מדי על הכתפיים כדי לקום וללכת", הוא אומר, "אני מסונדל. ואני רוצה לבנות פה משהו".
לצאת מהעוני ומהסבל
על שולחן העבודה בביתו שבקרמוג'ה לפ-טופ. על הקיר הכתום שמאחור צילומים משפחתיים, ומילים בשפה המקומית שליאור משנן. רק שהעין נעצרת על דבר אחר: דף עם שמות הילדים הישראלים שנרצחו בשבעה באוקטובר. ליאור היה פה, בקרמוג'ה, בבוקר הנורא. "כשהילדים ראו אותי חיוור, שיתפנו. ואז קרה משהו מעניין: הם התחילו לבכות, אמרו 'נתפלל בשבילם'".
הוא מציג סרטון מאז. רואים בו ילדים אוגנדים עם ציורים שיצרו למען בני גילם שנחטפו בישראל, לצד שמותיהם. הוא נזכר ברגע נוסף: טימוטי, בן 11, יתום, רועה צאן לשעבר, מרים את ידו בכיתה – ושואל מה שלומם של שני הילדים הישראלים שפגש כשביקרו בקרמוג'ה. "שמענו שיש ילדים בישראל שהם לא בסדר", טימוטי אומר.
"בישראל העוני רלטיבי. לאדם עני יהיו מים לשתייה, והוא ישרוד את היום. בקרמוג'ה אנשים אשכרה מתים. הורים צריכים להחליט את מי לא להאכיל. זקנים קושרים את הבטן בחבל, כדי לסמן: אל תביאו לי אוכל, תנו לילדים, אני אמות"
"זה היה רגע של נקודת מפנה בשבילי", ליאור אומר, "פתאום הקהילה הנצרכת הופכת להיות זו שלוקחת אחריות, שדואגת, מתפללת. כאילו השתחררו מכבלי הייאוש, ויש להם מה לתת. מאז אני לא מסתכל על הילדים כנזקקים או חלשים".
כשנפגשנו בישראל, ברגע מסוים ליאור פתח את הנייד והציג תוכנית אדריכלית: קומפלקס חינוכי שיקום במחוז נאקאפיריפיריט, אזור טבע מבודד, נחשל, בצד הדרומי של קרמוג'ה, ויהיה מיועד לכאלף ילדים. 300 ילדי שניתה, מבית הספר נאיטקווה, יהיו הראשונים שיועברו לשם. העמותה רכשה לשם כך מאה דונם, ועוד קודם החלה בגיוס תרומות. היעד, לצורך שלב ההקמה הראשוני, הוא 600 אלף דולר.
בחודש הבא תחל בנייתם של שלושה מבנים, כיתות לימוד, ובהמשך ייבנו המגורים, תשתיות החשמל הסולארי והמים. המודל החינוכי, ליאור אומר, יתבסס על הפנימיות החקלאיות בישראל. הילדים יתנסו בגידול מנגו, אבוקדו, במזון שיקיים את בית הספר, יפחית תלות בתרומות ובעצם יכשיר אותם להפוך ליצרני מזון של עצמם.
"אני לא רוצה שהילדים ישרדו בית ספר, אני רוצה שיהפכו למנהיגים של מחר. שיוציאו את המקום מהעוני והסבל שהוא תקוע בו", ליאור אומר, "כשתלמידה שלנו חוזרת לכפר אתה רואה שכנים שבאים אליה עם כל מיני חתיכות נייר, 'תקראי מה כתוב'. הם מקבלים בחינם מרשמים לתרופות, אבל לא יודעים איך לקחת. פתאום ילדה ששווה בכפר פחות מפרה היא בעלת ערך. היא יכולה להביא הזדמנויות".
אה, יש עוד משהו. הכיתות בבית הספר החדש בנאקאפיריפירי מתוכננות להיקרא על שם כמה מהילדים הישראלים שנרצחו בשבעה באוקטובר. זו הסיבה שהרשימה תלויה בחדר העבודה של הישראלי שעבר לאוגנדה.
אנשים ששורדים מכלום
תמיד, מול סיפורי נתינה גדולים מהחיים כמו של ליאור ספרנדאו, לוצ'ה מקרמוג'ה, קל להרגיש שהיום-יום שלנו לא מייצר מספיק משמעות. כי איפה הילדים באפריקה שזוכים להזדמנות משנת חיים ואיפה טבלת האקסל שמולנו.
ליאור עצמו אומר שיש אשליה בנתינה. "אתה לא נותן רק מסיבות אלטרואיסטיות", הוא אומר, "אולי זו אשמה. אולי אתה רוצה להרגיש גיבור. כולם אוהבים כפיים". אצלו, הוא מוסיף, זה כנראה שילוב של שניהם, רק שאפריקה מקלפת ממך הכל. "יש לך ילדה שנאנסה או ילד ששני ההורים מתו, ואחרי רגע עוד קרייסס. אתה כבר לא מרגיש גיבור, אתה רק רוצה להיות שם בשבילם".
כשהגיע בפעם הראשונה לקרמוג'ה, תיאר מקודם, משהו לא היה פתור לו. אני שואל אם כבר גילה מה. הוא מציג תמונה שצילם בכפר בשם לופדות. רואים בה כמה נשים שבונות יחד בית עשוי חומר וקש. שש על הגג, שתיים על האדמה. "נשים, אחת עם השנייה, נגד כל הסיכויים, נגד הטבע. איפה תמצא בעולם אנשים ששורדים מכלום? הם אולי עניים אבל הם חזקים ומעוררי השראה ביכולת שלהם להיאחז בחיים".
