הזמן לא מרפא
צוריאל הגיע לנווה דקלים בגיל 5 ומיד התאהב. כששמע על התכנית, הוא לא האמין שהיא תצא לפועל. את המאבק ובעיקר את הגעגוע הוא חי יום יום. עשר שנים להתנתקות - פרוייקט מיוחד
מה לא נאמר על חבל הארץ היפהפה הזה. כמה סיפורים סופרו על החיים בפיסת גן העדן הזו.
הגעתי לגוש קטיף ביחד עם משפחתי כשהייתי בן חמש. ומהרגע הראשון שכף רגלי הקטנה דרכה במקום, התאהבתי. התאהבתי באוויר, בים, בעצים ובחולות.
התאהבתי באווירה המדהימה שהייתה שם, ובאנשים המקסימים שדאגו לייצר אותה בכמויות מסחריות.
גדלתי והתחנכתי על ערכי המקום, שהיו בראש ובראשונה אהבה ונתינה לזולת. בין אם מדובר בקירוב לבבות עם אחינו מכל הארץ או חלוקת אוכל לחיילים במוצבי צה"ל השונים בגוש, או בכל מקום אחר.
כשדובר לראשונה על אפשרות לגירוש, אני ומרבית חבריי חשבנו כי האפשרות שהמהלך יקרה היא קלושה עד בלתי אפשרית. "הרי לא הגיוני שיפנו את כל זה!", "זה לא נתפס!", "זה אתגר גדול מדיי" אלה היו המשפטים השגורים בפינו באותם ימים. האמנו בלב שלב שלא יכול להיות מצב או תרחיש שיפנו מקום בסדר גודל כזה או קהילה מדהימה כזאת. כך האמנו, מכל מקום.
כשהתאריך לגירוש פורסם, כל מהלך ההתנגדות מבחינתו קפץ כמה שלבים קדימה. מצאנו את עצמינו מקימים מעין חפ"ק, שממנו מארגנים הסעות להפגנות, מגייסים אנשים להצטרף למאבק, ומתכננים את כל הלוגיסטיקה הנדרשת.
הייתי בטוח שאם ניאבק מספיק חזק, מספיק באומץ ובתשוקה, אנחנו נצליח לעצור את המכונה המשומנת הזאת. מצאתי את עצמי, נער כבן 16, עם שיער מקורזל, ציציות בחוץ וחולצה כתומה, מתווכח עם גבר כבן 50, שיכול ללמד אותי דבר או שניים על החיים, ומסביר לו שמבחינה לוגית לא הגיוני למסור את גוש קטיף לשכנים שלנו כי ככה הם יגדילו טווחים ובאופן טבעי יעופו טילים לתל אביב. הדבר הזה שלפני עשר שנים יכול היה להישמע תלוש מהמציאות, קרם עור וגידים לנגד עינינו, ולצערנו נוכחנו בנכונותו.
כמה ימים לפני תחילת הגירוש בפועל, ביקשתי מאבי את רשותו להישאר בגוש ולהיאבק עם כל חבריי ביחד על הגנתו. הוא לא הסכים, "הגענו לגוש בראש מורם, וכך גם נעזוב אותו" הייתה תשובתו.
כשהמובילים הגיעו אלינו הביתה, יום לפני תחילת המהלך, הייתי בסערת רגשות, באותו הרגע הבנתי שתוכנית הרשע הולכת לצאת לפועל, וביחד עם זאת, סירבתי להאמין שהדבר אכן יתרחש. אחרי הכל, שום דבר לא חזק יותר מאמונה איתנה בצדקת הדרך שלך ומה שאתה מאמין בו.
הרגשתי כאילו חלקים בי נשארים מאחור. השער של נווה דקלים, מחסום גפן, ולבסוף מחסום כיסופים. אותו המחסום, שאליו נהגתי להגיע ימים ולילות ולהעניק בהמון אהבה מאכלים תוצרת בית לחיילים האמיצים ששומרים עלינו, הפך להיות מרכז הכינוס של חיילים שתפקידם הוא להוציא אותנו מהבית.
כשהגענו לניצן זכיתי לראות את עם ישראל במלוא תפארתו לראשונה. מאות מתנדבים חיכו לנו באתר הקראוילות ופשוט ממניעים טהורים ניסו לגרום לנו את ההרגשה הכי טובה עד כמה שאפשר במצב כזה. אם זה במזון לשבת, עוגות, כביסה, שירותים כאלו ואחרים וכל מה שהם חשבו שאנו נצטרך. רק אז הבנתי כמה אנחנו עם נפלא. עם סגולה.
אומרים שהזמן מרפא את הכאב. אבל הכאב נשאר שם. סגור אמנם, אבל הוא נפתח מחדש בלי התראה בכל פעם שאני רואה תמונה מהגוש, זיכרון שקופץ או לפעמים אפילו צבע כתום.
איני יודע מתי או אם אני אזכה לדרוך באדמת הגוש שוב. אני רק יודע שאם לא אהיה זה אני, יהיו אלה ילדיי, ואם לא ילדיי, אז נכדיי. יש שיגידו שאלה סתם חלומות, אבל אלה החלומות שלי והאמונות שלי, והם חזקים כברזל.
כי כל מי שהכיר וחווה את גוש קטיף יודע שאת המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק.
צוריאל מעביר עם אביו הרצאות בשם "ממשבר לצמיחה" על ההתגברות על משבר ההתנתקות
