בתום הקדמה מהוססת, התנצלות מראש ואימוג'י קופיף המכסה את עיניו, העזה חברת פייסבוק לשאול אותי, סוף סוף, מה אני יודעת על עסקי מכירות התחתונים המשומשים. התאכזבתי. לא ממנה אלא מעצמי; כסמכות בתחום הפות וההקרפות, נבוכתי לגלות שאין לי כל תשובה לתת לה. כל מה שאני יודעת הוא שיש לזה שוק, ושהשוק הזה חושק במוצר באופן מיני. אין לי מושג אפילו מה אנשים עושים עם התחתונים האלה אחרי שהם קונים אותם. מריחים? מלקקים? מכינים מסכות קורונה?
"להריח – כן, ללקק – פחות", אומר לי ל', חבר יקר ופטישיסט. "יש משהו קרוב מצד אחד ומשפיל בכך ש'הכי קרוב שתגיע אליי או לנוזלים שלי הוא מהתחתון שלי'". כמי שנמשך אל הצד הנשלט של השוט, הוא יודע שלעולם לא יזכה לשכב עם מלכתו. בשביל אנשים כמוהו, שנדלקים מהסירוב וההשפלה, תחתונים מוכתמים בהפרשות מתנת מלכה לא יהיו פרס ניחומים מבאס, אלא הגביע המוזהב עצמו. "אבל תחתון של אחרי יום שלם", הוא מדגיש. "לא מהמגירה של הנקיים".
הדברים האלה גורמים לי להרהר בפוטנציאל העסקי שטמון ממש מתחת לאף שלי. או קצת יותר למטה. אם להסתמך על ממצאים שעלו מצפייה ב"כתום זה השחור החדש", הפוטנציאל עצום: זה קל, זה רווחי ואפשר לעבוד מהכלא. איך לא חשבתי על זה קודם? כשירות לעצמי, לציבור ולמסניפי התחתון, אני מחליטה לצלול לעומקו של העסק המלוכלך.
"זה דמי כיס קלים, אבל דמי כיס", מצננת את ההתלהבות שלי ג', חברה ותחתונאית מנוסה. "אף אחד לא שם יותר מ-150 ש"ח על תחתון". הלב שלי קצת חותך לעצמו ורידים לשמע הסכום שהיא מחשיבה לכסף קטן, אבל אני בולעת את הרוק. ג' היא מודל לדוגמה עבורי בכל מה שקשור לעסקים. היא מתפרנסת יפה ממתן שירותים שנויים במחלוקת, וכמי שמכרה גם כמה תחתונים, היא יכולה ללמד אותי דבר או שניים. אבל לפני הכל, היא מציבה לי ארבעה חוקי ברזל:
1. טוקמן, טוקמן, טוקמן. או טלפון חלופי. או סים חלופי. לא משנה איזה פתרון תבחרי - ודאי שהודעות מלקוחות התחתונים לא יגיעו לטלפון הפרטי שלך. קודם כל כי הם נוטים להתאבסס עליך, וברגע שתתני להם קצת גישה לחייך הפרטיים הם לא ירפו. מעבר לזה, את לא רוצה הודעות כאלה בין כרטיסי הברכה מאמא לווטסאפ של הגן.
2. דרשי תשלום מראש.
3. לעולם אל תסכימי לפגוש אותם פנים אל פנים. והם יבקשו.
4. בשיחה עם לקוח - חתכי לפואנטה מהר. אם הוא מושך לכיוונים אחרים, סימן שהוא לא רציני. "ורובם לא רציניים", מזהירה ג'. "הם סתם עברייני מקלדת". הטרולים האלה מרגיזים אותי כבר מעכשיו. סליחה, אצלי לא יהיו דברים כאלה. אני לא מוכנה להתעסק בקקה, רק בברטולין.
לאחר שהמתווה שורטט, ג' שולחת אותי אל השטח, לאתר "דום דומינה". אני תמהה למה לא "הכלוב", שהוא משכנה האינטרנטי המרכזי של קהילת הפטיש והבדס"מ בארץ. לפני שנה פתחתי שם פרופיל תחת הכינוי "סאבלימינל", בו בחרתי כדי לעורר בגברים אסוציאציה לגבר שחורז "דינרוס" עם "ג'פטו" ולהרחיק אותם ממני. זה לא הצליח. ברחתי משם, ומאז האינבוקס נדם. אבל ג' מצננת את ההתלהבות ומסבירה שזה לא המקום המתאים: "התלוננו שכולן רוצות כסף". מסתבר שהגבול הקשיח של מנהל האתר הוא גביית תשלום.
חרף אזהרותיה של ג', אני שבה לשדה הקרב כדי לפרסם הודעה בדבר מכירת תחתונים משומשים בלוח ה"שוק קחתן" שבאתר, והאינבוקס מוצף מחדש. לא בדרישה נלהבת לתחתונים משומשים, אלא במיני הצעות אחרות: לשלוט בי, להישלט על ידי, להכיר, להיפגש. זה מחמיא, אבל אני פה לעשות ביזנס. גם עניין ה"מחמיא" מוגבל כאן: הרי הם לא יודעים עלי כלום מלבד זה שכנראה יש לי איברים נקביים, מתוקף הגדרת ה"נקבה" שסימנתי בהרשמה. מלבד זה, הם מניחים כנראה שאני סאבית (כינוי לנשלטת) - וזהו. אין לי באתר אף לא תמונה אחת או תיאור אישי.
במקביל, בהמלצתה של ג', אני פותחת חשבון באתר "דום דומינה" תחת השם "Underwoman". גיבורת-על של תחתונים, יעני. אני לא אוהבת דברים חדשים, אבל זה בסדר - כי שום דבר כאן לא נראה חדש. "דום דומינה" מזכיר את הבלוג שפתחתי ב"טיפו" בגיל 12, כשהחלטתי להיות אפלה והורדתי לעצמי את כל הגבות. נשלח אליי מייל עם לינק לאישור החשבון, לינק נוסף למקרה שהלינק הראשון לא עובד, ולינק שלישי למקרה שהלינק הנוסף ללינק לא עובד. שלושתם לא עובדים.
עד שהפרופיל שלי יאושר אין לי אפשרות לפרסם מודעה, אבל כן להתכתב בצ'אט שמזכיר לי נשכחות מגיל 9, ימי אתר ערוץ הילדים העליזים. גם שם כתבו לי אנשים בשם "25 ס"מ", רק שאז חשבתי שמדובר באורך השיער. אני משוחחת עם אחד מני רבים שפונים אליי, מספרת לו על המודעה שפרסמתי ב"כלוב" ושנבצר ממני לפרסם כאן. כמו חברתי, גם הוא צופה שאחסם ועל הדרך משתף אותי בצורת ההגשה המועדפת עליו.
אני לא אומרת נואש. עד שהחשבון ב"דום דומינה" מאושר, אני ממשיכה לגשש ב"כלוב" ומשנה את שמי מ"סאבלימינל" ל"מלכת העולם התחתון", בתקווה שזה יביא אליי את הלקוחות מבוקשים. קשה לי להאמין, כי החברים פה לא הוכיחו את עצמם בתחום תשומת הלב לדקויות. הם עדיין לא.
לעת ערב ההרשמה ל"דום דומינה" סוף סוף מצליחה, ואני מפרסמת בלוח המודעות הצעה למכירת תחתונים משומשים "לרציניים בלבד". נוסח המודעה: "מלכה תל אביבית מוכרת תחתונים סקסיים בצבע גוף שנלבשו יום אחד. 150 ש"ח, לא שקל אחד פחות. לא פוגשת פנים אל פנים - התחתונים ימסרו במשלוח. פניה רק כאן או בטלגרם. בלי זיוני שכל". חוץ מזה, אין תמונה, אין כלום.
חמש דקות מרגע פתיחת הפרופיל באתר אני מקבלת פניות משבעה אנשים שרוצים ממני משהו - למשל, שאחרבן להם על הראש. אני קצת בהלם מהנוכחות הערה במקום שנראה כאילו ננטש בשנת 2003 לצד ישראבלוג והחנות "תומר". ממחקר קצר בקהילה, מסתבר שככה זה באתרי היכרויות בדס"מיים. גברים שם כל כך משתוקקים להכיר נשים, והנשים כל כך מעטות וחשדניות - די שתחזיקי במגדר הנכון ותצטרפי לאתר כדי שירד עלייך גשם טסטוסטרון בלבוש עור.
שנית - וזה העניין החשוב יותר - בא לי לעשות את זה. אני לא מוכרת את התחתונים תוך היאבקות באי אילו קולות פנימיים במטרה לשרוד. שלא יהיה ספק: כמה מאות שקלים נוספים בחודש יעשו לי נעים בלב ובבנק. אני לא חייבת אותם, ובטח לא חייבת להשיג אותם באופן הזה. אני צוללת לעסק מתוך בחירה, ואפשרות הבחירה היא, מבחינתי, מהות הפמיניזם
למחרת בבוקר מתקבלות שתי פניות מלקוחות פוטנציאליים. מהר מאוד מצטרפים שלישי, רביעי וחמישי - כולם רוצים מהג'וס. מ"הכלוב" אמנם לא מגרשים אותי, אך גם לא מתעניינים במוצר. אני מתמקדת אם כן בפלטפורמה שמניבה לי תוצאות. מה, אשכרה ללכת על זה?
בראשי מהדהדת שאלה של חברה שסיפרתי לה על העסק החדש: "איך זה מסתדר עם זה שאת כל כך פמיניסטית?". אני יכולה להבין למה נראה שיש פה סתירה; לכאורה מכירת תחתונים משומשים לצורך סיפוק פטיש נכנסת תחת הגדרת "תעשיית המין". תעשיית המין, בחלקה הגדול, נצלנית ומחורבנת כלפי נשים. היא שואבת אותן פנימה, מפשיטה מהן כל צלם אנוש ושוללת מהן תקווה לחיים חדשים כשהיא ממכרת אותן לסמים ומרסקת את הערך העצמי שלהן עד היסוד.
זה פשוט לא המקרה. ראשית, כי אני לא סוחרת במין, אלא בתחתונים שלי. אין לי סנטימנטים מיוחדים להפרשות שעליהם, ולא אכפת לי מה יעשה בהם כל עוד זה קורה מחוץ לטווח הראייה שלי. שנית - וזה העניין החשוב יותר - בא לי לעשות את זה. אני לא מוכרת את התחתונים תוך היאבקות באי אילו קולות פנימיים במטרה לשרוד. שלא יהיה ספק: כמה מאות שקלים נוספים בחודש יעשו לי נעים בלב ובבנק. אני לא חייבת אותם, ובטח לא חייבת להשיג אותם באופן הזה. אני צוללת לעסק מתוך בחירה, ואפשרות הבחירה היא, מבחינתי, מהות הפמיניזם. איך אמרה וירג'יניה וולף? כל אישה צריכה חדר משלה וכסף מתחתונים משומשים משלה. או משהו כזה.
אם כן, תחתונים ימכרו כאן. אבל איך? תוך כדי משא ומתן עם לקוחות פוטנציאליים, מתחוור לי שלא הכנתי מבעוד מועד פתרון סליקה ומשלוח. אולי מתוך יהירות של מתחילות חשבתי שאוכל להסתדר ללא טוקמן, וכעת אני עומדת בצומת. של אפשרויות, זאת אומרת. את נושא המשלוח אפשר עוד לפתור בדרכים יחסית פשוטות: מעבירים את התחתון בגט-דליברי או בדואר. אבל הכסף - מטרת כל המבצע - מה עושים איתו? איך אני מבטיחה שיגיע אליי התשלום מבלי לרכוש מכשיר או סים חדש?
אני מנסה להוריד אפליקציית "מספר נוסף" ודומותיה, כדי לפתוח דרכה חשבון ביט או פייבוקס תחת שם אחר. הפתרון הזה נגנז בשלב הורדת האפליקציות שנתקעת בטלפון הגרוע שלי. בעוד מקללת את אנדרואיד אני מקבלת התראה מ"דום דומינה". "צייתן טוטאלי" שואל אותי: "אפשר לבוא לקחת פיזית?". לא, אבל זה מעלה לי רעיון מחריד וגאוני גם יחד - להשתמש בבית הקפה שאני עובדת בו כצינור סחר. הרשו לי להסביר.
יחסים חמים שוררים ביני לבין הבריסטה. לפני יומיים, כשסייענו לזקנה דמנטית לחזור לביתה, חלה בינינו התקרבות נוספת מכורח המסע המשותף מבן יהודה לחלק אחר בבן יהודה. על בסיס החברות האמיצה הזו אני חשה בנוח לספר לו על התכנית לסחור בתחתונים משומשים. הוא מקבל את זה בהבנה מפתיעה, ואני רואה בה אור ירוק לצעד הבא.
הצעתי המפוקפקת היא שאשאיר לו את הסחורה בשקית, מלחך התחתונים יגיע לבית הקפה, ישלם 150 שקלים במזומן ויקח את החבילה. כדי להמתיק את העסקה, אני מציעה לבריסטה לגזור 20% מהתשלום. הוא זוכר לי חסד על הסיוע לזקנה ומוכן להירתם למבצע גם בלי להפיק ממנו רווח אישי. כמה יופי יש בעם ישראל.
"שלום צייתן", אני כותבת ללקוח הפוטנציאלי. "אני מקווה שאתה באמת צייתן טוטאלי ותוכיח לי את זה. אלה הכללים: אתה מגיע לכתובת קרובה לבית שלי כדי לקחת את התחתונים ומשלם שם במזומן 150 ש"ח. מיד אחר כך אתה זז מהמקום. הכתובת נמצאת במרכז תל אביב. יש עסק?". הוא רוצה להעניק לי שירותים נוספים, אני מסרבת, מחזירה אותנו לנושא ופוקדת עליו להגיע לכתובת המבוקשת בעוד יומיים בדיוק. צריך לתת בינתיים עבודה על התחתון.
יום הדין הגיע. ליתר ביטחון, הלכתי עם אותם תחתונים יומיים, בודקת מדי פעם את מידת הבישול. זאת חוויה מעניינת, להריח את התחתונים שלך במהלך היום בציפייה נלהבת לסירחון. חוויות רבות עברנו יחד: נסיעה ברחבי תל אביב, בילוי דחוק בבר, ריצה וגם תרגילי כושר. אחרי כל אלה, אני גאה בתפוקת הנרתיק שלי כמעט כמו שגברים גאים בנאדיהם. בתום המסע, אני חשה שאני ותחתוניי חד המה.
"אהה, הוא לא השאיר את הכסף". אני בהלם. "אתה רציני?". "רציני". "אתה צוחק עליי". "תתקשרי אליו". "אין לי שום קשר איתו, אני לא יודעת מי הוא. זה כל הקטע!". "רוצה שאתאר לך איך הוא נראה?". "ומה אני אעשה עם זה, אכין קלסתרון? אתלה ברחבי העיר? 'מבוקש: גנב תחתונים?!'"
אבל הגיע הזמן להיפרד ולשחרר את היצירה לאוויר עולם. אני עוטפת אותה כתינוק בן יומו, בשתי שקיות אטומות לדיסקרטיות מירבית, ומפקידה בידיו של הבריסטה כמעשה יוכבד עם משה. "כשהוא יבוא, אל תעשה לו גיחיגחי כמו מפגר", אני מפצירה. "ברור", הוא מבטיח. "פוקר פייס".
אני יוצאת משם לשנ"צ של מלכות, וחוזרת אחר הצהריים כדי להתעדכן ולקטוף את הרווח. הבריסטה מספר לי שהבחור הגיע, וחיוך ענק עולה על פניי. הוא יורד שניה אחר כך, כשמר בריסטה נזכר: "אהה, הוא לא השאיר את הכסף". אני בהלם. "אתה רציני?". "רציני". "אתה צוחק עליי". "תתקשרי אליו". "אין לי שום קשר איתו, אני לא יודעת מי הוא. זה כל הקטע!". "רוצה שאתאר לך איך הוא נראה?". "ומה אני אעשה עם זה, אכין קלסתרון? אתלה ברחבי העיר? 'מבוקש: גנב תחתונים?!'". הבריסטה צוחק. אני ממש לא. מתחשק לי לצרוח, אבל אני יוצאת משם בדממה. אחרי הכל, הבריסטה עשה לי טובה, וזה נחמד מצדו גם אם פישל.
הלב שלי דופק על מאתיים. מחוץ לבית הקפה אני מתארת בטלפון לקרן, העורכת, מה קרה. היא מבינה לליבי, ואחר כך מהרהרת בזה ומוסיפה, "יש בזה אולי צדק פואטי. אני חייבת לומר לך שהרגשתי קצת לא בנוח שמעורב פה כסף. זה יצא קצת משמיים שלא קיבלת כסף על זה. תחשבי על זה: לא קיבלת כסף על משהו מטונף, רק נתת למישהו את התחתונים שלך".
זה לא מעודד אותי. "לא נתתי לו את זה, הוא גנב לי", אני מוחה על סף דמעות. "הכסף הרי הוא כל העניין פה. אם היה משלם, הייתי הכוח היה בידיים שלי. עכשיו אני מרגישה מנוצלת". הידיעה שהאיש הזר הזה מתענג על התחתונים שלי, בריח שלי, וחמק מבלי לתת לי דבר בתמורה, אוכלת אותי מבפנים.
קרן מציעה לי לפנות ל"צייתן טוטאלי" באתר ולדרוש את מה שמגיע לי, אבל אני כבר במצב טנטרום מתקדם. "הוא בטח נעלם", אני משתנקת בטלפון, "זהו, זה אבוד". להפתעתי דווקא מחכה לי ממנו הודעה בצ'אט, ובה הוא מודה לי על התחתונים ומציין בתמימות שהבריסטה לא גבה ממנו תשלום. הדמעות מתייבשות בן רגע. הוא לא נצלן, רק דביל. אני כותבת לו שהטמטום של האחד לא מצדיק את טמטומו של האחר, ופוקדת עליו לחזור מיד לבית הקפה ולשלם. אבל קודם כל, להוריד לעצמו סטירה על הפדיחה. הצייתן מציית, ומעדכן שהוא עלה על אוטובוס חזרה לבית הקפה ושגם הסטירה בוצעה. החיוך חוזר לי לפנים.
המבצע מסתיים בהצלחה. לי יש 150 שקלים חדשים, לרוכש התחתונים - ניחוחות מרפא. לא נראה לי שאעשה את זה שוב. אין לי כוח לכל הבלאגן הזה. אפשר שהוא היה נמנע אם רק הייתי מקשיבה לעצתה של ג' ורוכשת מכשיר חלופי או סים, אבל גם להתעסקויות כאלה אין לי כוח. אישה פשוטה אני, מהדור הישן. מוכרת הפרשות נרתיק רק בבית הקפה השכונתי. אבל הגיע הזמן לעזוב את הבריסטה לנפשו.
פורסם לראשונה: 08:58, 22.04.21
