נפלו ברשת

האם ניתן היה למנוע פיטורי מאות עובדים מרשתות שיווק המזון? נראה שכן, אבל את הבעלים, ההנהלה וההסתדרות זה לא מעניין. סיפור עצוב על מבחן גבריות, סדרי עדיפויות תמוהים וחברה מתפוררת

בימים אלה מתרחש אחד מגלי הפיטורים הגדולים והאכזריים של השנה: רשת "הריבוע הכחול" מפטרת 250 עובדים; רשת "שופרסל" הודיעה שבקרוב תסגור 18 סניפים ותפטר 480 עובדים.

 

בניגוד לעובדי סלקום הצעירים והמשכילים, ולעובדי בנק הפועלים המבוססים יחסית, רוב עובדי הרשתות הם מהחלשים ביותר. חלקם הגדול נזרקים לרחוב בלי חסכונות, בלי רזומה, בלי הצעות עבודה. אם אינם במעגל העוני כיום, הם יצטרפו אליו בתוך מספר חודשים. למרות זאת, מדווחת התקשורת על הפיטורים בסולידיות מרגיזה, ומסבירה: הרשתות נמצאות בהפסדים "בגלל המצב", ולכן "אין מה לעשות".

 

אלא ששתי הרשתות דווקא חילקו לאחרונה דיבידנדים שמנמנים לבעלי המניות שלהן. הריבוע הכחול סיימה חלק מהרבעונים האחרונים ברווח. דו"חות שופרסל אינם מצביעים על רווח, אך הרשת מייצרת מזומנים, ואינה שקועה בחובות. שתי הרשתות לא צמצמו את מספר המנהלים, וכמעט ולא קיצצו במשכורותיהם. הסניפים שהרשתות סוגרות אינם רווחיים, וייתכן שהיה צריך לסגור אותם. אבל את העובדים צריך היה להציל. אפשר היה להוציאם לפנסיה מוקדמת או לנייד אותם לסניפים אחרים.

 

גרוע מכך: לא ברור כמה התאמצה ההנהלה להביא את הסניפים לרווחיות. לאחרונה פרסמה חברת המידע BDI מחקר על רשתות השיווק, שקבע כי הלקוחות עוזבים את שתי הרשתות הגדולות ועוברים לקנות במקומות אחרים, משום ש"הלקוח הישראלי נאמן כיום רק למחיר". מנהלי הרשתות מספקים הסברים מגומגמים למחירים המופקעים שהן גובות, ולא ברור עד כמה הנושא מטריד אותם.

 

בעל מינימרקט פרטי, מכולת, או באסטה, תלוי בהמשך קיומה. בזמן מיתון, הוא מוריד את המחירים. אם הקונים ממשיכים לברוח, הוא ממשיך להוריד מחירים. ייתכן שלבסוף יפשוט את הרגל, אך בינתיים הוא מוכר בזול, וממשיך להעסיק את העובדים. מבלי משים, הוא מייצר צדק חברתי.

 

אלא שלמנהלים ולבעלי השליטה ברשתות הגדולות יש אינטרסים שונים לגמרי. בקהילה העסקית שבה הם מסתובבים נתפסים סגירת סניפים ופיטורים המוניים כהפגנת שליטה, כאקט של ניהול נכון, כהתנהלות "בריאה". כך רואים זאת בשוק ההון, בבתי ההשקעות, בבנקים, בכינוסים כלכליים, ולמרבה הבושה, גם בעיתונות הכלכלית.

 

איתרע מזלם של העובדים, ששתי הרשתות החליפו השנה בעלים: איש העסקים דודי וייסמן רכש את השליטה בריבוע הכחול, ונוחי דנקנר רכש את השליטה בקונצרן אי.די.בי, בעל השליטה בשופרסל. כמקובל, החליפו השניים חלק גדול מהמנהלים. הצוות החדש זקוק לאמון הקהילה העסקית. לשם כך עליו לבצע מפגן של כוחניות ואטימות. מין מבחן גבריות. פיטורים מזה, וחלוקת דיבידנדים מזה.

 

עובדי שתי הרשתות הם חברי הסתדרות, אך גם ההסתדרות אדישה לגורלם. הפיטורים בריבוע הכחול נעשו בהסכמת הוועד. בהסתדרות טוענים שהם מנהלים משא-ומתן עם ההנהלה, כדי שחלק מהעובדים ייצאו לפנסיה או ינוידו. בהנהלה טוענים, לעומת זאת, שההחלטה על הפיטורים היא סופית, ומקובלת על ההסתדרות.

 

בהסתדרות אומרים ש"צריך להציל את הרשת, כדי לשמור על מקום עבודתם של האלפים שלא פוטרו". אלה שיקולים שוועד עובדים צריך להפעיל במפעל קטן, הנמצא בסכנת סגירה אמיתית. זה אינו המצב ברשתות השיווק.

 

עמיר פרץ היה יכול למזער את הנזק, אם היה עושה לרשתות טיפה ממה שהוא עושה לממשלה. איום קל בשביתה היה מאלץ את ההנהלה לשאול את עצמה שאלות קשות. קמפיין אגרסיבי, כמו זה שנעשה מול בנק הפועלים, היה יכול למנוע בכי של מאות משפחות. אלא שגורל עובדי הקמעונות אינו מדגדג את קצה שפמו של פרץ. יש לו ועדים גדולים לדאוג להם, יש לו מלחמה לנהל מול נתניהו, ויש לו עתיד במפלגת העבודה.

 

נכתב ונאמר הרבה על הפערים החברתיים בישראל. מקובל להאשים את הממשלה. אך גם אדישותם ואטימותם של אנשי עסקים, מנהלים וועדי עובדים מייצרים פערים. מנהלים באירופה מחלקים לעצמם משכורות נמוכות מעמיתיהם בארצות הברית, ובאירופה יש פחות פערים.

 

לא בכל מקום בעולם "התייעלות" היא מילה נרדפת לפיטורים. יש מדינות שבהן מנהל מוכשר הוא דווקא מי שאינו מפטר. יש מדינות שבהן ועדי העובדים דואגים גם לעובדים מן השורה. יש מדינות שיש בהן פחות פערים מבישראל. אלא שמנטליות, בניגוד למדיניות ממשלתית כזאת או אחרת, קשה מאוד להחליף.