לאחר שסיפרנו לכם אתמול על אמצעי הבטיחות העתידיים של רנו, רובם ככולם טכנולוגיים, הגיע הזמן לחלק השני של יום העיון המאלף שערכנו לאחרונה בצרפת, בהזמנת יצרנית הרכב. ואם עד עתה לא חידשנו לכם במיוחד, ובעיקר התרשמנו ממערכות שונות אותן כבר פגשנו אצל יצרנים אחרים, הרי שהחלק השני של הביקור הפתיע אותנו במיוחד, ויפתיע כנראה גם אתכם.
חינוך? מי אמר חינוך?
לא נחדש לכם כנראה דבר, אם נזכיר כי מערכות בטיחות מתקדמות, משפרות באופן יעיל למדי את הבטיחות האקטיבית והפאסיבית במכונית, ומצמצמות באופן ניכר את מספר הנפגעים בכביש. אלא שכדי להפחית באמת את מספר התאונות, ובתוך כך גם את ה"כמעט-תאונות", יש צורך בראש ובראשונה בחינוך. "יש גבול ליכולת הטכנולוגית למנוע תאונה", כך אומר לי האחראי על החינוך לבטיחות ברנו. וכן, יש תפקיד כזה. "בסופו של דבר, הנהג הוא זה שחייב למנוע תאונה. כל האמצעים הטכנולוגיים הקיימים, לעולם לא יהיו תחליף לנהיגה אחראית".
יוזמת החינוך של רנו, במסגרתה הוקמה תוכנית לימוד ייעודית ממנה נהנו בשלוש השנים האחרונות לא פחות מחמישה מיליון תלמידים ב-12 מדינות בעולם, שמה לעצמה מטרה מוגדרת - "העלאת המודעות לנושא הבטיחות בכביש כבר בגיל צעיר". "אחת הדרכים היעילות ביותר למניעת תאונות, ניתנת ליישום בעזרת הסברה ממוקדת, המבהירה ל'נהגי העתיד' כי אגו על הכביש עלול להרוג. אם נוכל להפוך את הכביש למקום בו אנשים נוהגים בשיקול דעת, מתוך מודעות למגבלותיהם כנהגים ומגבלותיה של המכונית, נוכל להפחית משמעותית את הסכנות על הכביש".
ישנן מגבלות שאנחנו כנהגים לא מודעים להן. הידעתם למשל כי שדה הראיה של כל גבר ואישה בזמן עצירה הוא 180 מעלות, אך כבר ב-50 קמ"ש מצטמצמת הפרספקטיבה ל-90 מעלות? ב-100 קמ"ש זה כבר מצטמצם ל-55 מעלות בלבד, ובמהירות של 140 קמ"ש, מצטמצם שדה הראיה האפקטיבי אצל הנהג הממוצע ל-30 מעלות. "זוהי מגבלה פיזיולוגית של המוח, שאינו מסוגל לקראו מספיק מידע המתקבל מהעיניים.
המוח האנושי פשוט איטי מדי", אומר נציג ההסברה של מחלקת החינוך ברנו, ומוסיף כי הטכנולוגיה הקיימת כיום, וזו הנראית לעין בעתיד, אינה מציעה פתרון שיכפר מגבלות אלה. "זוהי 'נכות' אנושית שלא נברא האמצעי הטכנולוגי שיכול לפתור אותה" הוא מסביר. "הדרך היחידה היתה ונשארה חינוך. אנחנו צריכים להגיע לאנשים כבר בשלב בית הספר, ולהסביר להם שנהיגה היא אחריות גדולה וכי למרות הפיתוי, צריך תמיד להיות מודעים למגבלות". מישהו הזכיר את משרד החינוך?
השלב המעשי
לאחר הצגה תיאורטית של הדברים, התאפשר לנו לבחון מערכות שונות, לא לפני מופע ראווה בו נהגי הניסוי של היצרן ערכו מופע ראווה. זה כלל תרגילי התחמקות של ארבע מכוניות זו מזו, תוך נהיגה בקרבה מסמרת שיער, ותרגילי נהיגה על שני גלגלים, אירוניה קלה נוכח הצהרות החינוך לבטיחות ו"זניחת האגו". לכך ענו לי כי יש חשיבות גדולה לפורקן והנאה, לצד חינוך לבטיחות, כל עוד אלו מבוצעים באופן בטוח ומסודר. מישהו אמר ספורט מוטורי בישראל?
אז נכון, תוכנית חינוך דורשת תכנון וכושר נשימה פוליטי. כי התוצאות לפעמים מתעכבות, וקשה לקטוף פירות הצלחה כבר בבחירות הקרובות. ונכון גם שאכיפה משטרתית אגרסיבית, היא אמצעי שהרבה יותר קל להציג כהישג בפני הבוחרים. הכל נכון.
ובכל זאת, אולי אפשר גם אחרת. עם קצת יותר מחשבה ואיכפתיות. הרי יש בפירוש מקום גם לתוכנית ארוכת טווח, כזו שתעזור להביא את הבטיחות למודעות הציבור כבר מגיל טרום-רישיון. ולא רק מודעות למספר הנקודות שעלולים לקבל על עבירה כזו או אחרת. אולי נלמד מהמומחים פעם, ונוותר על עצותיהם של פקידי ממסד?