הארי פוטר ומסדר עוף החול

"בעבר הכאבים בצלקת היו אזהרה שווֹלְדֶמוֹרְט הולך ומתחזק, אך עכשיו, כשווֹלְדֶמוֹרְט חזר, חבריו ודאי יזכירו לו שהמצוקה הקבועה שלו היא דבר צפוי... לא סיבה לדאגה מיוחדת... סיפור מוּכר..." הפרק הפותח מתוך "הארי פוטר ומסדר עוף החול" שיצא בסוף השבוע לחנויות בתרגום לעברית

 

דאדלי הרוּס

 

היום הכי חם של הקיץ קרב לקיצו, ודממה מנומנמת השתרעה על הבתים המרובעים הגדולים של דרך פְּרִיוֶוט. המכוניות הבוהקות בדרך כלל שחנו ליד הבתים היו מכוסות אבק, וחלקות הדשא שהיו פעם ירוקות כאיזמרגד נראו כעת יבשות ומצהיבות; ההשקיה בצינורות נאסרה בשל בצורת. תושבי דרך פְּריוֶוט, שנוּשלו מעיסוק בתחביבים כגון שטיפת מכוניות וכיסוח הדשא, נמלטו פנימה אל צל בתיהם הקרירים ופתחו את חלונותיהם לרווחה בתקווה לפתות משב-רוח לא קיים. האדם היחיד שנותר בחוץ היה נער בגיל העֶשׂרֵה ששכב על גבו בערוגת פרחים ליד בית מספר ארבע.

 

הוא היה נער רזה, שְׁחור שיער וממושקף, והיה לו אותו מראה חולני מעט של מי שגדל הרבה בזמן מוּעט. מכנסי הג'ינס שלו היו קרועים ומטונפים, חולצת הטִי שלו היתה רפויה ודהויה, וסוליות נעלי הספורט שלו החלו להתקלף מגוף הנעל. הופעתו החיצונית של הארי פּוֹטֶר לא עוררה את חיבת השכנים, שהיו מסוג האנשים הסבורים שצריך להיות חוק נגד מראה מרושל, אבל כיוון שהסתתר הערב מאחורי שיח הִידְרַנְגֵיאָה גדול, הוא לא נראָה לעיני העוברים והשבים. למעשה, הסיכוי היחיד להבחין בו היה אילו דודו וֶרְנוֹן או דודתו פֶּטוּנְיָה היו משרבבים את ראשיהם מבעד לחלון הסלון שלהם ומישירים מבט מטה, אל ערוגת הפרחים שמתחתיו.

 

לאור הנסיבות, הארי חשב שהוא ראוי לשבחים על הרעיון להסתתר שם. אומנם, יש להודות, לא היה לו נוח במיוחד לשכב על האדמה הקשה והחמה, אבל מצד שני, איש לא תקע בו שם מבטים נזעמים, או חרַק בשיניו לעברו בעוצמת קול כזאת שתפריע לו להאזין לחדשות, או הטיח בו שאלות מרושעות, כפי שקרה בכל פעם שניסה לשבת בסלון ולצפות בטלוויזיה לצד דודתו ודודו.

 

לפתע, כמעט כאילו עופפה המחשבה הזאת מבעד לחלון הפתוח, פתח וֶרנון דַרְסְלִי, דודו של הארי, את פיו ודיבר. "טוב לראות שהילד הפסיק לדחוף את האף. איפה הוא בכלל?"

 

"אני לא יודעת," אמרה הדודה פֶּטוּניה בשלוות נפש. "לא בבית."

 

הדוד וֶרנון פלט נהמה.

 

"'מסתכל בחדשות...'" הוא אמר בארסיות. "מעניין אותי מה באמת הוא זומם. כאילו איכפת בכלל לילד נורמלי מה קורה בחדשות – לדאדְלי אין מושג מה קורה בעולם, אני בספק אם הוא יודע מי ראש הממשלה! חוץ מזה, זה גם לא כאילו שיופיע משהו על הטיפוסים האלה שלו בחדשות שלנו –"

 

"וֶרנון, ששש!" אמרה הדודה פֶּטוּניה. "החלון פתוח!"

 

"אה – נכון – סליחה, יקירה..."

 

הדַרסְלים השתתקו. הארי הקשיב לנעימת פרסומת לדגני הבוקר של "פְרוּט-אֶנד-בְּראן" וצפה בגברת פִיג, שכנה מטורללת וחובבת חתולים שגרה בדרך וִויסְטֶרְיָה הסמוכה, שחלפה לאיטה על פניו. פניה היו מודאגים והיא מילמלה לעצמה. הארי שמח מאוד שהוא מוסתר מאחורי השיח; לאחרונה התחילה גברת פִיג להזמין אותו אליה לתה ועוגה בכל פעם שפגשה אותו ברחוב. היא פנתה בקרן הרחוב ונעלמה מן העין לפני שקולו של הדוד וֶרנון חזר לצוף מבעד לחלון.

 

"דאדְלוּש הוזמן לארוחה?"

 

"אצל הפּוֹלְקִיסִים," אמרה הדודה פֶּטוּניה בחיבה. "יש לו כל-כך הרבה חברים קטנים, הוא כל-כך אהוב..."

 

הארי בקושי התאפק שלא לנחור בבוז. מדהים עד כמה עיוורים היו הדַרסְלים לגבי בנם, דאדְלי; הם בלעו את כל השקרים האוויליים שלו, כאילו הוזמן לארוחה אצל חבר אחר בכנופיה שלו בכל ערב של החופש הגדול. הארי ידע היטב שדאדְלי לא הלך לאכול אצל אף אחד; הוא וכנופייתו בילו כל ערב בהשחתת מִתקנים במגרש המשחקים, בעישון בקרנות הרחובות ובזריקת אבנים על מכוניות חולפות ועל ילדים. הארי ראה אותם בעיסוקם כשיצא לטיולי הערב שלו ברחובות של וִוינְגִינְג התחתית; הוא עצמו העביר את רוב ימי החופש הגדול בשיטוט ברחובות ובשליפת עיתונים מפחים שנִקרו בדרכו.

 

צלילי המוזיקה הפותחת את מהדורת החדשות של השעה שבע הגיעו לאוזניו של הארי, ובִטנו התהפכה. אולי הערב – אחרי חודש של המתנה – אולי הערב זה יקרה –

 

"מספר שיא של נופשים תקועים גודש את שדות התעופה כאשר שביתת מובילי המזוודות בספרד נכנסת לשבוע השני שלה –"

"הייתי נותן להם סייֶסטה לכל החיים, אם זה היה תלוי בי," נהם הדוד וֶרנון, כך שסוף המשפט של קריין החדשות לא נשמע, אבל זה כבר לא שינה: בחוץ, בערוגת הפרחים, התרפּו שרירי הבטן של הארי והוא נרגע. אילו קרה משהו, זו היתה ללא ספק הידיעה הפותחת בחדשות; מוות וחורבן חשובים יותר מאשר נופשים תקועים...

 

הוא שיחרר נשימה ארוכה ואיטית ובהה מעלה בתכלת העזה של השמים. כל יום בקיץ הזה חלף בדיוק כך: המתח, הציפייה, ההקלה הזמנית ושוב המתח הגובר... וכל הזמן מתחזקת ומנקרת השאלה מדוע עוד לא קרה כלום...

 

הוא המשיך להקשיב, למקרה שיצוץ עוד רמז קטן, משהו שהמוּגְלְגים לא השכילו לזהות – היעלמות בלתי מוסברת אולי, או תאונה מוזרה... אבל אחרי שביתת מובילי המזוודות הופיעה ידיעה על הבצורת בדרום-מזרח המדינה ("אני מקווה שהוא מקשיב שם בבית השכן!" צעק הדוד וֶרנון, "עם הממטרה שלו שפועלת בשלוש לפנות בוקר!"); ואז ידיעה על מסוק שכמעט התרסק בשדה סארי, ועוד אחת על הגירושין של שחקנית מפורסמת מבעלה המפורסם ("כאילו שהפרשיות הנלוזות שלהם מעניינות אותנו," אמרה בהרמת אף הדודה פֶּטוּניה, שעקבה אחרי הפרשה בקדחתנות בכל עיתון וכתב-עת שהצליחה להניח עליו את ידיה הגרומות).

 

הארי עצם את עיניו אל מול שמי הערב הבוערים שעה שהקריין אמר, "ולבסוף, טוֹקוֹ התוּכּי מצא דרך מקורית לצנן את גופו בקיץ. טוֹקוֹ, שחי בפונדק חמש הנוצות בבַּרְנְסְלִי, למד לעשות סקי מים! כתבתנו מֶרי דוֹרְקִינְס היתה שם..."

 

הארי פקח את עיניו. אם כבר הגיעו לתוכים שעושים סקי מים, לא יהיה עוד שום דבר שראוי להאזין לו. הוא התגלגל בזהירות על בטנו והתרומם על ברכיו וידיו, מתכונן לזחול החוצה ממקום מחבואו.

הוא זז בקושי חמישה סנטימטרים כשלפתע קרו כמה דברים ברצף מהיר מאוד.

 

קול נפץ חזק ומהדהד ניתץ את הדממה המנומנמת כמו יריית אקדח; חתול שהיה תחת אחת המכוניות החונות נָס בריצה ונעלם מן העין; ומן הסלון של הדַרסְלים עלו צווחה, קללה קולנית וצליל חרסינה מתנפצת. כאילו המתין לסימן הזה ממש, זינק הארי על רגליו ושלף מרצועת המותניים של מכנסי הג'ינס שלו שרביט עץ דק, כמו היתה זו חרב שהוא שולף מִנדָנהּ. אבל עוד לפני שהספיק להזדקף מלוא קומתו נתקל ראשו בחלון הפתוח של הדַרסְלים, ורעש החבטה גרם לדודה פֶּטוּניה לצרוח עוד יותר חזק.

 

הארי הרגיש כאילו ראשו שוּסע לשניים; הוא התנדנד בעיניים זולגות, מנסה למקד את מבטו ולגלות את מקור הרעש, אך בקושי הספיק לשוב ולהזדקף כששתי ידיים סגולות גדולות הושטו אליו מבעד לחלון הפתוח ולפתו בחוזקה את גרונו.

 

"תחזיר – את זה – למקום!" נהם הדוד וֶרנון באוזנו של הארי. "עכשיו! לפני – שמישהו – יראה!"

"עזוב – אותי!" השתנק הארי; הם נאבקו עוד כמה שניות, הארי מושך בידו השמאלית באצבעות דמויות הנקניק של דודו, ובידו הימנית ממשיך לאחוז בכוח בשרביט המונף. ואז, בעוד הכאב בראשו של הארי פועם חזק במיוחד, הדוד וֶרנון פלט צווחה והִרפה מהארי כאילו חטף מכת חשמל – כאילו כוח בלתי נראה עלה באחיינו ולא איפשר בשום פנים להחזיק בו.

 

מתנשף ומתנשם נפל הארי אל תוך שיח ההִידרַנגֵיאה, ואז קם ונעמד והביט סביבו. לא היה זכר לדבר שגרם לקול הנפץ החזק, אבל כמה פרצופים הציצו מבעד לחלונות הסמוכים. הארי מיהר לתחוב את שרביטו בחזרה למכנסיו וניסה להיראות חף מפשע.

 

"איזה ערב יפה!" צעק הדוד וֶרנון ונופף אל השכנה במספר 7, שתקעה בו מבט נזעם מאחורי וילונות התחרה שלה. "שמעת את האֶגזוֹז של המכונית הזאת? זה הקפיץ אותי ואת פֶּטוּניה כהוגן!"

 

הוא המשיך לחייך כמו מופרע עד שכל השכנים הסקרנים נעלמו מהחלונות, ואז הפך החיוך לעווית של זעם והוא אותת להארי להתקרב אליו.

הארי פסע כמה צעדים לקראתו, אבל נזהר לעצור סנטימטרים ספורים לפני הנקודה שבה יוכלו ידיו המושטות של הדוד וֶרנון להמשיך ולחנוק אותו.

"מה לעזאזל ניסית להשיג כשעשית את זה, ילד?" שאל הדוד וֶרנון בקול צרוד ורועד מרוב זעם.

 

"מה ניסיתי להשיג כשעשיתי את מה?" אמר הארי בשלווה. הוא המשיך להביט ימינה ושמאלה, סורק את הרחוב בתקווה לראות את מי שאחראי לקול הנפץ.

 

"כשעשית רעש בלתי נסבל כמו אקדח הזנקה מחוץ לַחַ –"

 

"אני לא עשיתי את הרעש הזה," אמר הארי בתקיפות.

 

פניה הרזים והסוסיים של הדודה פֶּטוּניה הופיעו כעת לצד פניו הרחבים והסגולים של הדוד וֶרנון. היא נראתה רותחת מזעם.

 

"אז למה התחבאת מתחת לחלון שלנו?"

 

"כן – כן, נקודה טובה, פֶּטוּניה! מה עשית שם מתחת לחלון שלנו, ילד?"

"הקשבתי לחדשות," אמר הארי, מקבל עליו את הגזירה.

 

דודתו ודודו החליפו מבטים זועמים.

 

"הקשבת לחדשות! שוב?"

 

"כי... כל יום יש חדשות חדשות, אתם מבינים," אמר הארי.

 

"אתה אל תתחצף, ילד! אני רוצה לדעת מה באמת אתה זומם – ואל תספר לי את הקשקוש הזה שאתה מקשיב לחדשות! אתה יודע טוב מאוד שהטיפוסים האלה שלך..."

"זהירות, וֶרנון!" סיננה הדודה פֶּטוּניה, והדוד וֶרנון הנמיך את קולו עד שהארי בקושי הצליח לשמוע אותו, "...שטיפוסים מסוגך לא מופיעים אצלנו בחדשות!"

 

"זה מה שאתם חושבים," אמר הארי.

 

הדַרסְלים בהו בו שניות אחדות, והדודה פֶּטוּניה אמרה, "אתה שקרן קטן ודוחה. מה עושים פה כל הַ –" גם היא הנמיכה את קולה כך שהארי נאלץ לקרוא את שפתיה כדי להבין את המלה הבאה שלה, "ינשופים – האלה, אם הם לא מביאים לך חדשות?"

 

"אהה!" אמר הדוד וֶרנון בלחישה של ניצחון. "נראה אותך מתחמק מהשאלה הזאת, ילד! כאילו שאנחנו לא יודעים שאתה מקבל את החדשות שלך מהציפורים הארורות האלו!"

הארי היסס רגע. הפעם היה לו קשה להודות בָּאמת, אף כי לא היה סיכוי שדודו ודודתו ישערו עד כמה זה כואב.

 

"הינשופים... לא מביאים לי חדשות," אמר הארי בקול חסר צבע.

 

"אני לא מאמינה לך," הגיבה הדודה פֶּטוּניה במהירות.

 

"וגם אני לא," אמר הדוד וֶרנון נמרצוֹת.

 

"אנחנו יודעים שאתה זומם משהו," אמרה הדודה פֶּטוּניה.

 

"אנחנו לא טיפשים, אתה יודע," אמר הדוד וֶרנון.

 

"האמת, זה חדשות בשבילי," אמר הארי, שהתקשה לשלוט ברוגזו, ולפני שהדַרסְלים הספיקו לקרוא לו לחזור הוא הסתובב, חצה את החצר הקדמית, פסע מעל לחומת הגינה הנמוכה והמשיך לצעוד במעלה הרחוב.

 

עכשיו הוא היה בצרות, והוא ידע את זה. מאוחר יותר לא תהיה לו ברירה אלא להתייצב מול דודתו ודודו ולשלם את המחיר על חוצפתו, אבל ברגע זה ממש זה לא כל-כך הטריד אותו; היו לו דברים בוערים יותר על הראש.

 

הארי היה משוכנע שקול הנפץ נגרם על-ידי מישהו שהִתעַתֵק לשם או משם. זה היה בדיוק הקול שנשמע בכל פעם שדוֹבִּי, גמדון-הבית, נעלם באוויר. הייתכן שדוֹבּי נמצא כאן, בדרך פְּריוֶוט? הייתכן שדוֹבּי עוקב אחריו ברגע זה ממש? המחשבה הזאת גרמה לו להסתובב מהר ולהביט חזרה במעלה דרך פְּריוֶוט, אבל הרחוב נראה שוב נטוש לגמרי, והארי היה משוכנע שדוֹבּי לא יודע איך להפוך לבלתי נראה...

 

הוא המשיך ללכת, כמעט בלי לשים לב למסלול שבחר, כי לאחרונה שוטט כל-כך הרבה ברחובות האלה עד שרגליו נשאו אותו אוטומטית למקומות האהובים עליו. כל כמה צעדים הוא הציץ שוב מעל כתפו. מישהו מעולם הקוסמים היה קרוב אליו כששכב בין הבֶּגוֹנְיוֹת הגוססות של הדודה פֶּטוּניה, הוא היה משוכנע בכך. אבל מדוע אותו אדם לא דיבר איתו ולא יצר איתו קשר, ומדוע עכשיו הוא מתחבא?

 

ואז, בעוד תחושת התסכול שלו מגיעה לשיאה, החל בטחונו לעזוב אותו.

 

אולי, למרות הכול, זה לא היה רעש של קסם? אולי הוא נואש כל-כך לסימן הקטן ביותר לקשר מצד העולם שאליו השתייך, עד שהוא מגיב באופן מוגזם לרעשים רגילים לגמרי? האם הוא יכול להיות בטוח שלא שמע סתם רעש של משהו נשבר באחד מבתי השכנים?

 

הארי נתקף רגש עמום ומדכדך, ולפני שהבין איך זה קרה, שבה ועטפה אותו תחושת חוסר האונים שהציקה לו כל הקיץ...

 

מחר בבוקר יעיר אותו צלצול השעון המעורר בחמש בבוקר כדי שיוכל לשלם לינשוף המביא את הנביא היומי – אבל מה הטעם להמשיך לקנות את העיתון? בזמן האחרון הארי רק הציץ בעמוד השער לפני שהשליך אותו; כשהאידיוטים שמנהלים את העיתון יבינו סוף-סוף שווֹלְדֶמוֹרְט חזר, זה יעשה כותרות, ורק חדשות בקנה מידה כזה עיניינו את הארי.

 

עם קצת מזל יגיעו גם ינשופים עם מכתבים מחבריו הטובים, רוֹן והֶרְמַיוֹנִי, למרות שכל ציפיותיו שמכתביהם יביאו לו חדשות התבדו כבר מזמן.

 

"אסור לנו לכתוב הרבה על אתה-יודע-מה, כמובן..."

 

"קיבלנו הוראה לא לכתוב שום דבר חשוב, למקרה שהמכתבים שלנו יילכו לאיבוד בדרך..."

 

"אנחנו די עסוקים אבל אסור לי לכתוב כאן פרטים..."

 

"קורה לא מעט, נספר לך הכול כשנתראה שוב..."

 

אבל מתי הם יתראו? איש לא טרח לנקוב בתאריך מדויק. בכרטיס הברכה ליום ההולדת שלו שירבטה הֶרמַיוֹני, "אני מצפה שנתראה בקרוב מאוד", אבל כמה בקרוב זה בקרוב? ככל שהצליח הארי להבין מן הרמזים העמומים שבמכתבים, הֶרמַיוֹני ורון שהו באותו המקום, סביר שבבית הוריו של רון. היה לו קשה לסבול את המחשבה על שניהם מבלים יחד בַּמחילה בעוד הוא תקוע כאן בדרך פְּריוֶוט. למעשה, הוא כל-כך כעס עליהם עד שאת השוקולדים שקנו לו שניהם בַּדוּבְשָׁנֶרייה ליום הולדתו הוא זרק בלי לפתוח, אם כי התחרט על כך אחרי שאכל את הסלט הנבול שהדודה פֶּטוּניה הגישה לארוחת הערב באותו יום.

 

ומה מעסיק כל-כך את רון ואת הֶרמַיוֹני? מדוע הוא, הארי, אינו עסוק? האם לא הוכיח את עצמו מול אתגרים קשים בהרבה מאלה שהוצבו להם? האם הם שכחו את מה שעשה? האם לא הוא שנכנס לאותו בית קברות וראה כיצד רוצחים את סֶדְרִיק, שעה שהוא עצמו נקשר אל מצבה וכמעט נהרג...?

 

אל תחשוב על זה, אמר הארי לעצמו בתקיפות בפעם המאה באותו קיץ. זה שהוא חוזר ומבקר בבית הקברות בסיוטי הלילה שלו זה כבר מספיק גרוע בלי שיחשוב עליו גם בשעות הערוּת.

 

הוא פנה אל שׂדרות מַגְנוֹליה; בחצי הדרך עבר על פני הסימטה הצרה לצד אחד המוסכים, ששם ראה לראשונה את סנדקו. לפחות סִיריוּס, כפי הנראה, הבין לליבו של הארי; אומנם מכתביו היו ריקים מחדשות אמיתיות בדיוק כמו מכתביהם של רון ושל הֶרמַיוֹני, אך לפחות הם הכילו מילות אזהרה ותנחומים במקום רמזים מפתים:

 

אני יודע שזה ודאי מתסכל בשבילך... אל תסתבך בצרות והכול יהיה בסדר... היזהר ואל תעשה שום דבר פזיז...

 

טוב – חשב הארי תוך שהוא חוצה את שׂדרות מַגנוליה, פונה בדרך מַגנוליה, וממשיך לכיוון גן המשחקים המחשיך – הוא פעל (פחות או יותר) בדיוק כפי שיעץ לו סיריוּס; לכל הפחות הוא הצליח להתאפק ולא לקשור את המזוודה שלו למטאטא ולעוף מיוזמתו למחילה. למעשה, הארי חשב שהתנהג יפה מאוד בהתחשב בכמויות התסכול והכעס שהצטברו בו על זה שהוא תקוע בדרך פְּריוֶוט זמן רב כל-כך, ונאלץ להסתתר בערוגות הפרחים בתקווה לשמוע משהו שירמוז לו על מעלליו של הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט. יחד עם זאת היה משהו מרגיז בזה שהאדם שמייעץ לו לא לנהוג בפזיזות ישב 12 שנים בכלא הקוסמים אַזְקַבּאן, ברח משם, ניסה לבצע את הרצח שבגינו הורשע מלכתחילה, ואז ירד למחתרת על גבו של היפּוֹגְריף גנוב...

 

הארי טיפס מעל לשער הנעול של הגן הציבורי, והמשיך ללכת על הדשא היבש. הגן היה ריק כמו הרחובות הסובבים אותו. כשהגיע לנדנדות, הוא התיישב בנדנדה היחידה שדאדְלי וחבריו עוד לא הצליחו לשבור, כרך זרוע אחת סביב שרשרת הנדנדה ובהה בקרקע, מצוברח. יותר לא יוכל להסתתר בערוגת הפרחים של הדַרסְלים. מחר ייאלץ לחשוב על דרך חדשה להקשיב לחדשות. ובינתיים לא נותר לו לקראת מה לצפות, מלבד עוד לילה חסר מנוחה ומייסר. אפילו כשהצליח להימנע מסיוטים על סֶדריק, הוא היה חולם חלומות מטרידים על מסדרונות ארוכים וחשוכים שמסתיימים במבוי סתום או בדלת נעולה, חלומות שכנראה התחברו איכשהו לזה שבשעות הערוּת שלו הרגיש לכוד כל-כך.

 

לעיתים קרובות היתה הצלקת הישנה על מצחו מעקצצת באופן לא נעים, אך הוא לא ניסה לשכנע את עצמו שרון או הֶרמַיוֹני או סיריוּס עדיין יחשבו שזה מעניין... בעבר הכאבים בצלקת היו אזהרה שווֹלְדֶמוֹרְט הולך ומתחזק, אך עכשיו, כשווֹלְדֶמוֹרְט חזר, חבריו ודאי יזכירו לו שהמצוקה הקבועה שלו היא דבר צפוי... לא סיבה לדאגה מיוחדת... סיפור מוּכר...

 

תחושת העוול שבכל זה עלתה וגברה בתוכו עד שרצה לצעוק מרוב זעם. לולא הוא, אף אחד בכלל לא היה יודע שווֹלְדֶמוֹרְט חזר! וכפרס הוא תקוע בוִוינגינְג תחתית ארבעה שבועות תמימים, מנותק לגמרי מעולם הקסמים, נאלץ לכרוע על ברכיו בין בֶּגוֹניות גוססות כדי לשמוע ידיעות על תוּכּים שעושים סקי מים! איך ייתכן שדַמְבֶּלְדוֹר שכח אותו כל-כך מהר? מדוע רון והֶרמַיוֹני סידרו שיבַלו יחד ולא הזמינו גם אותו? כמה זמן עוד יהיה עליו לשאת את ההנחיות של סיריוּס, להישאר במקום ולהיות ילד טוב; וכמה זמן יוכל להתאפק ולא לכתוב לנביא היומי הדבּילי מכתב שיבשר להם שווֹלְדֶמוֹרְט חזר? המחשבות הנזעמות הללו הסתחררו בתוך ראשו של הארי, וקרביו התפתלו בכעס שעה שלַילה קטיפתי וחם ירד סביבו. האוויר התמלא ריח של דשא יבש וחמים, והצליל היחיד שנשמע היה סאון התנועה העמום בכביש שמעבר לסורגי הגן הציבורי.

 

הוא לא ידע כמה זמן ישב כך על הנדנדה כשקולות דיבור פלשו לתוך הרהוריו, והוא הרים את מבטו. פנסי הרחוב ברחובות שמסביב הטילו זוהר ערפילי, חזק דַּיו ליצור צללית של קבוצת האנשים שחצתה כעת את הגן. אחד מהם זימר שיר גס בקולי קולות. השאר צחקו. רחש תקתוק שקט עלה מאופני המרוץ היקרים שגילגלו לפניהם.

 

הארי ידע מי אלה. הדמות המובילה היתה ללא ספק זו של בן-דודו, דאדְלי דַרסְלי, המשׂרך דרכו הביתה בלוויית הכנופיה הנאמנה שלו.

 

דאדְלי היה ענק כתמיד, אבל שנה של דיאטה וגילויו של כישרון חדש חוללו שינוי נכבד במבנה הגוף שלו. כפי שהיה הדוד וֶרנון מספר בעונג לכל מי שרק הקשיב, דאדְלי הפך לאחרונה לאלוף האיגרוף לצעירים במשקל כבד באליפות בתי-הספר בדרום-מזרח המדינה. "ספורט האצילים", כפי שכינה זאת הדוד וֶרנון, הפך את דאדְלי למעורר יִראה עוד יותר מכפי שנראה בעיני הארי בימי בית-הספר היסודי, כאשר הוא עצמו שימש בתפקיד שׂק האיגרוף הראשון של דאדְלי. כעת הארי כבר לא פחד מבן-דודו, אבל בכל זאת לא סבר שהעובדה שדאדְלי למד להרביץ חזק יותר ובאופן מדויק יותר היא סיבה למסיבה. ילדי השכונה כולם פחדו מדאדְלי פחד מוות – עוד יותר משפחדו מ"הפּוֹטר הזה", שהיה, כך הזהירו אותם, חוּליגָן קשוח שלמד במוסד הסגור על-שם הקדוש ברוּטוּס לנערים עבריינים חסרי תקנה.

 

הארי הביט בדמויות המוצללות החוצות את המדשאה, ותהה למי הרביצו הערב. תַּפנו מבט, הוא מצא את עצמו חושב בזמן שהביט בהם. קדימה... תפנו מבט... אני יושב פה לגמרי לבד... קדימה, נסו אותי...

 

אם חבריו של דאדְלי היו רואים אותו יושב שם, מייד היו עטים עליו, ואז מה היה דאדְלי עושה? הוא לא היה רוצה להיראות פחדן מול הכנופיה שלו, אבל מרוב פחד הוא היה יוצא מגִדרו שלא להרגיז את הארי... יהיה ממש כיף לראות את דאדְלי מתלבט; להתגרות בו, לִצפות בו חסר אונים ובלי יכולת להגיב... ואם אחד האחרים ינסה להרביץ להארי, הארי מוכן – השרביט בכוננות... שרק ינסו... הוא ישמח לפרוֹק קצת מהתסכול שלו על הבנים שפעם היו ממררים את חייו

 

אבל הם לא הסתובבו, לא ראו אותו, וכבר כמעט הגיעו לגדר. הארי התגבר על הדחף לקרוא להם. זה לא חכם לחפש מריבות... אסור לו להשתמש בקסמים... הוא יסתכן שוב בסילוק מבית-הספר...

קולות הכנופיה של דאדְלי גוועו; הם נעלמו מן העין בהמשך רחוב מַגנוליה.

 

הנה לך, סיריוּס, חשב הארי בדיכאון. לא עשיתי שום דבר פזיז. לא הסתבכתי בצרות. ההפך הגמור ממה שעשית אתה...

 

להמשך הפרק לחץ כאן.