הארי פוטר ומסדר עוף החול - המשך

הוא קם על רגליו והתמתח. הדודה פֶּטוּניה והדוד וֶרנון חשבו ככל הנראה שכל שעה שבה מופיע דאדְלי בדלת היא השעה הנכונה לחזור הביתה, וכל שעה מאוחרת יותר היא שעה מאוחרת מאוד-מאוד. הדוד וֶרנון כבר איים לנעול את הארי בצריף שבחצר אם יחזור שוב הביתה אחרי דאדְלי, ולכן, עדיין נרגז, הארי כבש פיהוק ויצא לכיוון שער הגן הציבורי.

רחוב מַגנוליה, בדומה לדרך פְּריוֶוט, היה מלא בתים גדולים ומרובעים עם חלקות דשא מטופחות להפליא, בבעלותם של אנשים גדולים ומרובעים שנוהגים במכוניות נקיות מאוד בדיוק כמו זו של הדוד וֶרנון. הארי העדיף את וִוינגינְג תחתית בשעות הלילה, כשהווילונות בחלונות ברקו בחשכה כמו אבני חן צבעוניות, ואז יכול היה ללכת בלי לחלוף על פני התושבים ובלי לשמוע מלמולים רוטנים על הופעתו ה"חוליגנית". הוא הלך בצעד זריז כך שבאמצע רחוב מַגנוליה שוב נגלו לעיניו חברי הכנופיה של דאדְלי; הם נפרדו זה מזה בכניסה לשׂדרות מַגנוליה. הארי נעמד בצל עץ לילך גדול והמתין.

"...צָרח כמו חזיר, נכון?" אמר מַלְקוֹלְם, לקול צחוקם של האחרים.

"מכת וָו יפה נתת שם, בִּיג דִי," אמר פִּירְס.

"מחר באותה שעה?" הציע דאדְלי.

"בואו אלי, ההורים שלי נסעו," אמר גוֹרדוֹן.

"אז נתראה," אמר דאדְלי.

"ביי, דאד!"

"להִת', בִּיג דִי!"

הארי המתין ששאר החבורה תתרחק לפני שהמשיך ללכת. כשגוועו שוב קולותיהם הוא פנה לשׂדרות מַגנוליה, ובהליכה מהירה מאוד הצליח בזמן קצר להגיע למרחק קריאה מדאדְלי, שפסע לו בעצלתיים וזימזם מנגינה לא ברורה.

"הֵי, בִּיג דִי!"

דאדְלי הסתובב.

"אה," הוא נהם. "זה אתה."

"ממתי אתה 'בִּיג דִי'?" שאל הארי.

"סְתוֹם," נהם דאדְלי, והִפנה אליו שוב את גבו.

"שם מגניב," אמר הארי, מחייך ומתאים את צעדיו לצעדי בן-דודו. "אבל בשבילי תמיד תהיה 'דאדְלוּש-סְמאדְלוּש'."

"אמרתי, סתוֹם!" אמר דאדְלי, וידיו הכבדות כמו נתחי בשר נקמצו לאגרופים.

"מה, הם לא יודעים איך אמא שלך קוראת לך?"

"סתום ת'פה."

"לה לא אמרת לסתום את הפה. ומה עם 'פּוּצקִי' ו'דאדְליצִ'יק נחמַדְליצִ'יק', בשמות האלה עוד מותר להשתמש?"

דאדְלי לא אמר מלה. נראה היה שהמאמץ להתאפק ולא להרביץ להארי דרש את מלוא השליטה העצמית שלו.

"אז את מי היכיתם הערב?" שאל הארי, וחיוכו דעך. "שוב איזה ילד בן עשר? אני יודע ששלשום בערב היכיתם את מַרְק אֶוַואנס –"

"הוא ביקש את זה," נהם דאדְלי.

"אה, באמת?"

"הוא התחצף אלי."

"באמת? הוא במקרה אמר שאתה נראה כמו חזיר שאילפו אותו ללכת על הרגליים האחוריות? כי

לזה לא קוראים להתחצף, דאד, זאת האמת..."

שריר רטט בלסת של דאדְלי. הארי שאב סיפוק אדיר מהידיעה עד כמה הוא מרתיח את דאדְלי; הוא הרגיש כאילו הוא מנקז את התסכול שלו עצמו ומעביר אותו אל בן-דודו, המִפלט היחיד שהיה לו.

הם פנו בסימטה הצרה שבה ראה הארי לראשונה את סיריוּס, קיצור דרך בין שׂדרות מַגנוליה לדרך וויסטֶריה. הסימטה היתה ריקה מאדם וחשוכה בהרבה מהרחובות שביניהם חיברה, כי לא היו בה פנסי רחוב. קול צעדיהם נבלע בין קירות המוסכים מצד אחד וגדר גבוהה מהצד השני.

"אתה חושב שאתה גבר בגלל הדבר הזה שאתה מסתובב איתו, נכון?" אמר דאדְלי כעבור כמה שניות.

"איזה דבר?"

"ה – הדבר הזה שאתה מסתיר."

הארי חייך שוב.

"אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, הא, דאד? אבל אני מניח שאם היית עד כדי כך טיפש, לא היית מצליח ללכת בזמן שאתה מדבר..."

הארי שלף את שרביטו. הוא ראה שדאדְלי מפזיל מבט לעברו.

"אסור לך," אמר דאדְלי מייד. "אני יודע שאסור. יעיפו אותך מבית-הספר של הסוטים שאתה לומד בו."

"איך אתה יודע שלא שינו מאז את הכללים, בִּיג דִי?"

"הם לא," אמר דאדְלי, אף כי לא נשמע לגמרי משוכנע. הארי ציחקק בשקט.

"אין לך אומץ לעמוד מולי בלי הדבר הזה, הא?" הטיח בו דאדְלי.

"ואתה, לעומת זאת, צריך רק ארבעה חברים שיעזרו לך כשאתה מרביץ לילד בן עשר. תגיד, התואר הזה באיגרוף שאתה כל הזמן משוויץ בו – בן כמה היה היריב שלך שם? שבע? שמונה?"

"לידיעתך, הוא היה בן 16," זעף דאדְלי, "והוא נשאר מעולף 20 דקות אחרי שגמרתי איתו, והוא היה פי שניים יותר כבד ממך. חכה חכה שאני אגיד לאבא שהוצאת את הדבר הזה –"

"עכשיו אתה רץ לאבא, הא? אלוף האיגרוף הפיצפוני שלו מפחד מהשרביט של הארי הגועלי?"

"בלילות אתה לא כל-כך אמיץ, נכון?" לעג דאדְלי.

"עכשיו לילה, דאדְלי'לה. ככה קוראים לַשעה כשהכול מחשיך מסביב כמו עכשיו."

"אני מתכוון, כשאתה במיטה!" הטיח דאדְלי.

הוא נעצר והפסיק ללכת. גם הארי נעצר, ותקע מבט בבן-דודו. מהמעט שהצליח לראות מפניו הרחבים של דאדְלי, הם עטו הבעה מטרידה של ניצחון.

"מה ז'תומרת, אני לא אמיץ במיטה?" אמר הארי, בלי להניד עפעף. "מה – אמוּר להיות לי פחד כריות או משהו כזה?"

"שמעתי אותך אתמול בלילה," התנשם דאדְלי. "מדבר מתוך שינה. גונח."

"מה פירוש?" אמר שוב הארי, וליבו צנח וקפא בקִרבו. בחלומותיו אתמול הוא חזר לבית הקברות.

דאדְלי פלט נביחה של צחוק מרושע, ואימץ לעצמו קול דק ומייבב. "'אל תהרוג את סֶדריק! אל תהרוג את סֶדריק!' מי זה סֶדריק – החבר שלך?"

"אני – אתה משקר –" אמר הארי אוטומטית. אבל פיו יבַש. הוא ידע שדאדְלי לא משקר – מאיפה עוד היה יכול לדעת על סֶדריק?

"'אבא! תציל אותי, אבא! הוא הולך להרוג אותי! אמא'לה!'"

"תסתום," אמר הארי בקול שקט. "תסתום, דאדְלי, אני מזהיר אותך!"

"'בוא תציל אותי, אבא! אמא, בואי תצילי אותי! הוא הרג את סֶדריק! אבא, תציל אותי! הוא הולך לַ-' – אל תכוון את הדבר הזה עלי!"

דאדְלי נסוג ונתקל בקיר הסימטה. הארי כיוון את השרביט בדיוק אל ליבו של דאדְלי. 14 שנות שִׂנאה כלפי דאדְלי פעמו בעורקיו – מה לא היה נותן כדי להכות עכשיו, להטיל קללה על דאדְלי, כזאת שתשאיר אותו זוחל הביתה כמו חרק, אילם, מצמיח משושים –

"לעולם אל תדבר על זה שוב," נהם הארי. "הבנת אותי?"

"תכוון את הדבר הזה למקום אחר!"

"אמרתי, הבנת אותי?"

"תכוון את זה למקום אחר!"

"הבנת אותי?"

"תרחיק את הדבר הזה מ –"

דאדְלי פלט קריאה מוזרה, רועדת, כאילו שפכו עליו דלי של מֵי קרח.

משהו קרה ללילה. השמים הכחולים הזרועים כוכבים הפכו לפתע שחורים וחסרי מאורות – הכוכבים, הירח ופנסי הרחוב העמומים משני קצות הסימטה נעלמו כלא היו. סאון המכוניות הרחוקות ואִוושת העצים נעלמו גם הם. הערב הנעים התחלף לפתע בקור עז ונוקב. הם היו מוקפים דממה מוחלטת, דוממת, בלתי חדירה, כאילו יד ענקית כיסתה את הסימטה בצעיף עבה וקפוא, והם התעוורו.

לשנייה אחת חשב הארי שאולי עשה קסם בלי שהתכוון לכך, למרות העובדה שהתאמץ מאוד להתאפק – ואז המוח שלו חזר לתפקד. לא היה בכוחו לכבות את הכוכבים. הוא סובב את ראשו מצד לצד, מתאמץ לראות משהו, אבל החושך כיסה את עיניו כמו מטפחת חסרת משקל.

קולו המבועת של דאדְלי פרץ לאוזנו של הארי.

"מ-מה אתה עו-עושה? ת-תפסיק!"

"אני לא עושה כלום! סתוֹם ת'פה ואל תזוז!"

"אני ל-לא רואה כ-כלום! אני עיוור! אני –"

"אמרתי סתוֹם!"

הארי עמד כמו פסל, והסב את עיניו העיוורות ימינה ושמאלה. הקור היה עז כל-כך עד שהוא רעד בכל גופו; עור ברווז כיסה את זרועותיו והשערות על עורפו סמרו – הוא פער את עיניו ככל יכולתו ובהה בעיוורון סביבו בלי לראות דבר...

זה לא יכול להיות... לא ייתכן שהם כאן... לא בוִוינגינְג תחתית... הוא אימץ את אוזניו לשמוע... סביר שישמע אותם לפני שיראה אותם...

"אני א-אגיד אותך ל-לאבא!" ייבב דאדְלי. "א-איפה אתה? מ-מה אתה עו-עושה – ?"

"אולי תסתום כבר את הפה?" סינן הארי, "אני מנסה להַקְש –"

אבל הוא השתתק. כרגע שמע את מה שפחד שישמע.

היה בסימטה עוד משהו מלבדם, משהו שנשם נשימות ארוכות, צרודות, מחרחרות. הבזק נוראי של אימה חלף בהארי בעודו עומד ורועד באוויר המקפיא.

"ד-די כבר! ת-תפסיק את זה! אני א-ארביץ לך, אני נשבע!"

"דאדְלי, סתום ת' –"

טראח!

אגרוף פגע בצד ראשו של הארי והעיף אותו מרגליו. אורות לבנים זעירים שׂחו מול עיניו; בפעם השנייה באותו ערב הוא הרגיש כאילו ראשו נחצה לשניים; כעבור שנייה הוא נחת בחוזקה על המדרכה והשרביט נשמט מידו.

"חתיכת דבּיל, דאדְלי!" צעק הארי, עיניו דומעות מרוב כאב, התהפך על ארבעותיו וגישש נואשות באפלה. הוא שמע את דאדְלי מתרחק בצעד מגושם, נתקל בקיר הסימטה, מועד.

"דאדְלי, תחזור! אתה רץ ישר אליו!"

נשמעה צווחה מצמררת, וקול צעדיו של דאדְלי נפסק. בה-בעת הרגיש הארי צינה מטפסת מאחוריו, שמשמעותה היתה ברורה. היה שם יותר מאחד.

"דאדְלי, תסתום את הפה שלך! מה שלא תעשה, שהפה יישאר סגור! שרביט!" מילמל הארי בייאוש, ידיו מגששות בבהילות על הקרקע כמו עכבישים אצים. "איפה – השרביט – קדימה – לוּמוֹס!"

הוא אמר את הלחש בלי לחשוב, משתוקק לקצת אור שיעזור לו בחיפוש – ולמרבה ההקלה וההפתעה אור נדלק סנטימטרים ספורים מכף ידו – קצה השרביט האיר. הארי תפס בו, נעמד בחיפזון על רגליו והסתובב.

ליבו קפא.

דמות מתנשאת עטויה בַּרדָס התקדמה לעברו חלקות בריחוף מעל פני האדמה. מתחת לגלימה לא נראו כפות רגליים או פנים, ובבוֹאה היא ינקה את הלילה.

תוך שהוא מועד אחורנית, הרים הארי את שרביטו.

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"

פלומה כסופה של אד עלתה מקצה השרביט, והסוֹהַרְסָן האט, אבל הלחש לא פעל כיאות; נופל וכושל נסוג הארי כשהסוהַרסָן גוהר מעליו. החרדה טישטשה את חושיו – התרכז –

זוג ידיים אפורות, ריריות ומצולקות החליקו מתוך גלימתו של הסוהַרסָן והושטו אליו. קול רוחש מילא את אוזניו של הארי.

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"

קולו נשמע עמום ומרוחק... פלומה נוספת של עשן כסוף, חלשה מהקודמת, ריחפה מתוך השרביט – זה לא מצליח, הלחש נכשל –

הוא שמע צחוק בתוך ראשו, צחוק גבוה, מצַווח... הוא הריח את הבל פיו המצחין הקר כמוות של הסוהַרסָן, הממלא כעת את ריאותיו, מטביע אותו – תחשוב... משהו שמח...

אבל לא היתה בו שִׂמחה... אצבעותיו הקפואות של הסוהַרסָן סגרו על גרונו – הצחוק המצווח הלך והתחזק, וקול דיבר בתוך ראשו – "השתחווה למוות, הארי... אולי זה אפילו לא יכאב... אני לא יודע... אני מעולם עוד לא מַתתי..."

הוא לעולם לא יראה עוד את רון ואת הֶרמַיוֹני –

בבואת פניהם הצטיירה בראשו בבירור, והוא נאבק לנשום –

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"

אייל ענקי כסוף פרץ מקצה שרביטו של הארי; קרניו ננעצו בסוהַרסָן במָקום שבו צריך להיות הלב שלו; הסוהַרסָן נזרק אחורנית, חסר משקל כמו החשכה, ובעוד האייל רודף אחריו, הסוהַרסָן התעופף ונמלט, עטלפי ומובס.

"לכאן!" צעק הארי אל האייל. הוא הסתובב והחל לרוץ לאורך הסימטה, שרביטו המואר מורם מעליו. "דאדְלי? דאדְלי!"

הוא רץ בקושי תריסר צעדים לפני שהגיע אליהם: דאדְלי היה מצונף על הקרקע, זרועותיו חוסות על פניו; סוהַרסָן שני רכן מעליו, לופת את פרקי ידיו בידיו הריריות, מושך ופותח את זרועותיו של דאדְלי לאט, כמעט באהבה, ומרכין את ראשו העטוי ברדס אל פניו של דאדְלי כאילו הוא עומד לנשקו...

"אחריו!" פקד הארי, והאייל הכסוף שזימן חזר וחלף על פניו בדהרה בקול שאגה גועשת. פניו מחוסרי העיניים של הסוהַרסָן היו קרובים לפניו של דאדְלי כדי סנטימטרים ספורים כשפגעו בו הקרניים הכסופות; היצור הועף מעלה באוויר, וכמו קודמו ריחף משם ונעלם בחשכה. האייל המשיך לדהור עד קצה הסימטה והתפוגג לערפל כסוף.

הירח, הכוכבים ופנסי הרחוב חזרו בבת-אחת לחיים. משב רוח חמים ליטף את הסימטה. עצים רישרשו בגינות השכנות, והרעש הרגיל של מנועי המכונית בשׂדרות מַגנוליה חזר ומילא את האוויר. הארי עמד בדממה מוחלטת, כל חושיו מעקצצים, סופגים את החזרה הפתאומית לשיגרה. כעבור רגע שם לב שחולצת הטִי שלו נדבקה לעורו; כולו היה שטוף זיעה.

הוא לא האמין למה שהתרחש זה עתה. סוהַרסָנים כאן, בוִוינגינְג תחתית...

דאדְלי עוד הצטנף מכוּוץ אל הקרקע, מייבב ורועד כולו. הארי רכן כדי לבדוק אם הוא מסוגל לקום, אבל אז שמע קול חזק של צעדי ריצה מאחוריו. בלי לחשוב הוא הרים שוב את שרביטו והסתובב כדי לקדם את פני האדם המתקרב.

גברת פִיג, השכנה המטורללת שלהם, הגיחה מולו מתנשפת ומתנשמת. שׂערהּ האפור המקורזל החל לברוח מתוך רשת השיער שלה, סל קניות התנדנד מפֶּרק ידה, ורגליה כמעט שהחליקו מתוך נעלי הבית המשובצות שלה. הארי חש להסתיר את השרביט מעיניה, אבל –

"תחזיר את זה מייד, ילד טיפש!" היא צווחה. "ומה אם יש עוד כמה כאלה בסביבה? אוּף, אני אהרוג את מַנְדַנְגוּס פְלֶצֶ'ר!"