תשובה לאורנה אנג'ל

עמיר ש, מחותמי מכתב הסירוב של סיירת מטכ"ל, עונה לטענתה של אורנה אנג'ל כי אין הבדל בין סרבנות של יוצאי יחידות מובחרות ל"מכתב למערכת" של אזרח

לאורנה אנג'ל היקרה שלום,

 

קראתי את המכתב שכתבת לנו, לסרבני היחידה. לרגע קל גם הסכמתי איתך. אכן, מדוע משרבבים הסרבנים לדיון הפוליטי את שמה של היחידה? למה אנחנו מתהדרים בו, שהרי יכולים היינו לסרב כמו כל איש מילואים.

 

את כותבת כי "יכולתם להיות אנשי מג"ב, גולני או אפילו סתם אזרחים... מכתבכם אינו שונה מהותית מכל 'מכתב למערכת' של אזרח מן השורה". אמת, כאזרחים אין הבדל בין מי ששירת בסיירת מטכ"ל לבין כל אדם אחר, אבל מי שמשרת ביחידה, ואת בוודאי יודעת את זה, נמצא בקצה קצהה של העשייה הצבאית. הזדהותם של חיילי היחידה עם הצבא ועם משימותיו היא הכי מוחלטת שיכולה להיות. אותם חיילים שלפני שנים ספורות, בשירותם הסדיר, היו חוד החנית של צה"ל, מרגישים עתה שהם אינם יכולים להשתתף במשימתו המרכזית של הצבא. זהו שבר עמוק המעיד על צה"ל ועל משימותיו יותר מאשר על הסרבנים.

 

קיימים בקרב סרבני "אומץ לסרב" חיילים וקצינים מכל יחידות הצבא שהזדהו בעבר עם העשייה הצבאית הזדהות מוחלטת, על כמה מהם אני יכול להעיד באופן אישי. כולם מצוינים, כולם מעמוד השדרה של הצבא. לסירובם של לוחמים וקצינים ממיטב היחידות אין משמעות אזרחית שונה מאשר כל דעה פוליטית של כל אזרח מהשורה, אבל יש משמעות עמוקה לכך שמי שהיה עד לא מכבר במרכז העשייה הצבאית איננו מסכים עוד להיות חלק מהצבא הכובש.

 

לוחמי היחידה והטייסים עשו אולי את המרחק הגדול מכולם, מקצה הסקאלה של ההזדהות אל צדה השני. המשותף לכולנו הוא שאנחנו מביטים בעיניים כלות על הצבא הזה, שכל-כך אהבנו והיינו גאים להיות חלק ממנו, ועכשיו אנחנו רואים כיצד הוא עסוק במשימות כיבוש ושיטור שהופכות כל יום לדיכוי אכזר יותר יותר. אנחנו רואים כיצד מגן הצבא על פורעי חוק רק משום שהם יהודים, כיצד אנחנו נלחמים בתשתית הטרור ובעצם מחזקים אותה.

 

המערכת הפוליטית, ממרצ וימינה, מסתייגת מהסרבנות. יש כאן עיוורון גדול. מתעקשים לעסוק בשליח במקום להקשיב למה שהוא אומר. הלא על כל סרבן שיוצא פומבי קיימים רבים (גם ביחידה) שמזדהים עם המעשה. בעם ישראל קיימים רבים שמעדיפים לנסח את הדברים אחרת, ואפילו להשתמט מהצבא בדרכים שאינן מוסיפות להם כבוד בעיני עצמם. הכל כדי להימנע משירות בשטחים.

 

לו היינו באמת נלחמים על הבית, ולא על הבית של השכן, היו כל אלה, ובעיקר הסרבנים, גאים להתגייס. הסרבנים אינם מאוחדים בהצבעתם ובהעדפותיהם הפוליטיות. רבים מאיתנו אפילו מרגישים שהם חלק מהמרכז ולא מהשמאל. יש בנו כאלה שבעד גדר הפרדה, כאלה שבעד נסיגה וכאלה שבעד הסכם. אבל מה שמשותף לכולם היא התחושה שאנחנו נשלחים למה שעכשיו נדמה אולי כמשימות הגנה, אבל בעתיד הלא רחוק יתברר כפשע מוסרי. דברים לא רחוקים מזה אמר הרמטכ"ל בעצמו.

 

קשה להתאפק: בשלל התגובות שוב בלט בעוורונו אהוד ברק. כל סרבן הגיע להחלטה פרטית שלא לבצע עוד את משימות הכיבוש. כל סרבן החליט לסרב למרות המחיר האישי שהוא צפוי לשלם. האם באמת חושב מר ברק שקריאתו לסרבני היחידה "להתיישר לימין" תשפיע על מי מהסרבנים? האם הוא מבין מה עומד מאחורי תופעת הסירוב שמתעקשת להישאר ולהתרחב? השאלות הללו יפות גם לפוליטיקאים אחרים, במיוחד לאלה שמכונים "מנהיגי השמאל". אכן, כמו שכתבת, הגיע הזמן שאנשים טובים ומוצלחים יצטרפו לעשייה הפוליטית. איננו יכולים עוד לסמוך על הפוליטיקאים שלנו.

 

עניין אחרון: הסירוב, במיוחד של טייסים ושל מטכ"ליסטים, הוא עניין אטרקטיבי לתקשורת. למרות זאת אין זה הנושא המרכזי. בזמן שאנחנו מתנצחים מי צודק יותר או פחות, מחזיקה מדינת ישראל מיליוני פלסטינים במה שהפך להיות בית כלא אחד גדול. מיליוני חפים מפשע חיים ללא תקווה, במצוקת רעב, ללא זכויות בסיסיות של פרנסה ותנועה. המצוקות הללו עומדות בבסיסה של התגברות הטרור ומחזקות אותו. אולי באמת הגיע הזמן שהמערכת הפוליטית תחשוב מחדש על משימותיו של הצבא ותבחר עבורו משימות בהן מן הראוי שינצח.

 

בידידות,

 

עמיר ש.

 

 

סרן (מיל') עמיר ש, ריצה 3 שבועות מאסר על סירוב בתקופת "חומת מגן"