לפלא ייחשב הדבר שעדיין יש כאן רבים שכל כמה ששוקדים עליהם להבהילם ולבעתם אין הם נבהלים. גם בימי הרעה האלה יש מהם העושים חיל בעמלם ורואים ברכה במעשיהם, ויש בהם אפילו הרואים עולמם בחייהם. אך אין ספק שגם אלה מושפעים במידת-מה מן המאמץ שמשקיעות השררה והתקשורת, כל אחת לצרכיה שלה, בזריעת חרדות מפני התגרענוּת איראנית, למשל, או פיתוח טילים בסוריה, או התחמשוּת סעודית, פקיסטנית ומצרית.
לא מטעמים של שמירה על בריאות הנפש בלבד ראוי להעמיד את הציבור גם על מגמות מעודדות יותר, או מרגיעות יותר, ברחבי הזירה שלנו. כזה הוא, למשל, המפנה המסתמן זה שנתיים-שלוש במשטרו של "משוגע סדרתי" כמועמר קדאפי, מפנה המסתכם בהתפרקות מכל נשק "חריג" ובסימנים מפורשים של התפכחות מחלומות פאן-ערביים. דברים אלה, בייחוד נוכח צדדים חיוביים במתרחש בעיראק הכבושה-המשוחררת, יש ויש להם משמעות לגבינו.
רב-משמעות הוא גם סיומה של מלחמת 20 השנה בין הצפון המוסלמי והדרום הנוצרי-אנימיסטי בסודאן, או בין עומר אל-בשיר לג'ון גאראנג. הצפון נאלץ לוותר על אכיפת ההלכה המוסלמית בדרום, ועם זה הסכימו הצדדים על חלוקת ההכנסות משפעת הנפט של הדרום. ולא במקרה הושג ההסדר לאחר שמורה-ההוראה המוסלמי המחמיר אל-תוראבי הורחק מכל פעילות מדינית ודתית.
זה עתה ביקר כאן הנשיא האינדונזי לשעבר עבד א-רחמן ואחיד. ודווקא בכינוס בין-דתי בירושלים הוא מצא לנכון להזהיר מפני פרשנות קיצונית ומעוותת של האיסלאם. סמוך לפני כן נתבשרנו שגנרל מושרף, נשיא פקיסטן ואויב הטליבאן, מתחיל להכשיר את הקרקע לקשירת יחסים עם ישראל. בנסיכויות המפרץ, ובעקיפים אפילו בערב הסעודית, גוברת הנכונות ליחסי ביון, כלכלה ומדיניות עם ישראל ה"דמיונית" וה"כובשנית". אשר לאיראן, המוצגת לפנינו השכם והערב כגדול באיומים הנשקפים לאזרחי ישראל, שומעים אנו יותר ויותר על מפנה פרו-אמריקני שחל בדעת הקהל שלה מאז ההכרעה הצבאית בעיראק, וזאת במקביל להחמרה במצב הכלכלי ולתסיסה מהפכנית גוברת נגד המשטר הקיים.
הוסף על כך תזוזה המסתמנת כלפינו בהיכלות קהיר, אפשרויות מעניינות המתגלות בעיראק, אילוצים שונים המוציאים מדמשק קולות של התמתנות, וכן קולות של חדשנות רעיונית הבאים לידי ביטוי בכלי תקשורת ערביים, והנה תמונה של מגמה לשחרור המדיניות ודעת הקהל באזור מאידיאולוגיה דתית או אחרת, דווקא על רקע האיום האפל של טרור מוסלמי קנאי מחתרתי.
בלי דה-אידיאולוגיזציה של הפוליטיקה באזורנו לא יבוער הטרור, לא יכּוֹן כאן שלום יציב ואיתן, לא ייבנה עתיד של קידמה ופיתוח. הסימנים להתעצמותו של תהליך מעין זה הם הנותנים תקווה להתבהרות.