ראש השנה הסיני

החגיגות התחילו אתמול בארוחה גדולה וימשכו בזלילה של שבועיים. על פי המסורת ככל שעל השולחן יעלה אוכל רב יותר היום, השפע יהיה מנת חלקה של המשפחה לאורך השנה כולה

"נבוא בתחילת השבוע, הילדים ואני, כי בסוף השבוע, את יודעת שאנחנו חוגגים את ראש השנה הסיני" מודיעה פינג, חברה סינית מיוקוהומה.

 

"ודאי", אני משיבה לה, "שנת הקוף כמובן, ביפן יציינו את חילופי השנים בקניית קופים שונים ומשונים והצבתם בבית במיקום מרכזי"

ובמקביל אני חושבת: אוי ואבוי, צריך להכין את הבית לכוננות ספיגה. את פינג העדינה והמתוקה אני מאוד אוהבת, אבל שלושת ילדיה השובבים (בלשון המעטה) הופכים את הבית לאזור אסון.

 

"אנחנו מחכים לכם בכליון עיניים", אני מבלפת מה שלא לגמרי לא מדוייק: ילדי דווקא שמחים למראה הזאטוטים נטולי העכבות בהשוואה לילדים היפנים, או הזרים, שמקפידים לקרוא לי תמיד מיסיס ז'ורלט ולגרום לי לסובב את הראש ולחפש למי לעזאזל הם מתכוונים.

 

את פינג הכרתי, כמו הרבה חברות אחרות, במועדון הנשים הבינלאומי שבו אני חברה. בהתחלה בכלל חשבתי שהיא יפנית.

זה היה במסיבה שבה הזרות הכינו אוכל ליפניות ולא הבנתי למה היא מגיעה עם תבשיל. "אבל אני סינית", צחקקה, ומשקפיה הענקיות והבלתי מעודכנות בעליל רקדו על אפה. במשך הזמן, עם העמקת הקשר בינינו, שכנעתי אותה להחליף את משקפת הצלילה בדגם יותר מעודכן.

 

אני חייבת להודות שנושא ההבחנה בין המלוכסנים השונים מאוד מתסכל. כשאני באזור שבו נמצאים יפנים בלבד אני נשבעת לעצמי שאדע לזהות אותם מבין בני כל לאום. כשהייתי בסין חשבתי לעצמי - מה פשוט מזה? הם הרי כל כך שונים, אין שום דמיון בין סינים ליפנים, כך החלטתי ביהירות: עצמות לחיים גבוהות, עיניים יותר מלוכסנות, יותר גבוהים, איך בכלל יכולתי להתבלבל בעבר? והנה, כאשר אני חוזרת לטוקיו, שימו אותי בחדר עם סינים ויפנים - ושוב לא אדע להגיד מיהו מי.

 

החברות היפניות מנחמות אותי: "איריס סאן, גם אנחנו לא מצליחות תמיד להבחין - זה באמת מבלבל. רק גאיג'ינים חושבים שזה קל, ואת הרי כבר לא גאיג'ינית" הן לא שוכחות להחמיא לי.

 

בצהרים אכלתי חמור

 

אני מסדרת את הבית לקראת בואה של המשלחת הסינית ונזכרת בערגה בביקור היחיד שלי בדרום סין, במראות הכל כך שונים מטוקיו הסטרילית. במסע שערכתי בשווקי הלילה בשינזן בחברת שרון (אשתו של קלימו - הצלם של התמונות המדהימות בצד ימין) איך עשינו פוט מסאז' בשעה שתיים בלילה באמצע השוק, התגלגלנו מצחוק היסטרי כשהביאו לנו דלי מים שהיו ממש רותחים וציפו שעוד נכניס אליו את הרגליים, והמראות של הנחשים המתפתלים בגיגיות על המדרכות, מחכים לתורם לבישול, והצבעים, והריחות, והעוצמה הזו שרואים כמוה רק בכמה בירות מועטות על הכדור שלנו.

 

לצערי, בביקור הזה לא אכלתי בכלל אוכל אותנטי, כי המארחת שלי פחדה לחשוף את קיבתי העדינה למאכלי הרחוב. הזיכרון הקולינרי העז ביותר מאותו ביקור הוא של קלימו המגיע מהעבודה בערב כשהוא מבשר: "היום בצהריים אכלתי חמור", ושרון צועקת עליו בזעם: "אני לעולם לא אתנשק איתך יותר".

 

הכי עז, הוא זיכרון הצבע האדום של הרחובות המקושטים לכבוד ראש השנה הסיני. בניגוד ליפנים הנזיריים, שעבורם הצבע הכי נועז הוא חום, או אפור, הסינים מפגיזים עם אדום לוהט וצובעים איתו את כל הרחובות כשהם מתכוננים לחג הכל כך חשוב הזה. אין זה מקרי שמוטיב הצבע האדום חוזר רבות בתקופה זו, אדום הוא צבע השמחה בסין, ומה נוכל לבקש עם תחילתה של שנה חדשה אם לא לעלות על הדרך אל האושר?

 

והנה הם מגיעים. פינג מביאה לי כהרגלה מספר מנחות מארץ מולדתה: שמפו משורש ג'ינסנג וגם תה מיוחד נגד כאבים. הילדים כהרגלם של ילדים מתחברים מיד, ואנחנו מסבות לשיחת נשים. היום על הפרק: ראש השנה. היא מספרת על החגיגות בצ'יינה טאון שביוקוהמה. על הבישולים המצפים לה לקראת החג ועל געגועיה לסין ולאוכל הסיני, ואני עונה לה בגעגועי שלי לארץ חמדת.

 

אז איך חוגגים את ראש השנה המשותף ליותר ממליארד אנשים?

 

אתמול בערב התחילו החגיגות בארוחה גדולה, וימשכו שבועיים.

 

לפני החג, מנקים ומטהרים את הבית וקונים כלים חדשים. ביום החג אוכלים רק עם מקלות, כי סכינים נחשבים לחיצי רעל. אחר כך מגיעה העת להפרד לשלום מ"אל המטבח". האחראי על בריאות המשפחה, המשפחה מקיימת טקס פרידה חגיגי מאל המטבח באמצעות סעודה עם מטעמים מתוקים והרבה דבש. יש הטוענים שזהו ניסיון "לשחד" אותו.

 

ארוחת החג המיוחדת עשירה מאוד, היא מורכבת ממנות רבות וכל מאכל מסמל אנרגייה מסויימת: דג שלם - שפע וגם זוגיות, אטריות שלמות וארוכות במיוחד - חיים ארוכים, תרנגולת שלמה, על כל איבריה - מייצגת שלמות, אצות ים - שפע חומרי, קני במבוק - משאלה לכל טוב. במהלך ארוחה זו ניתן כבוד רב לאבות המשפחה על דורותיהם ומוקצה עבורם מקום מיוחד, גם אם אינם בין החיים. השולחן מקושט בפירות ופרחים. בנוסף שולחן החג יכלול גם זרעי לוטוס, לריבוי צאצאים, ואגוזי ג'ינקו המסמלים מטילי כסף.

 

בתום הארוחה, בחדר האורחים מוגש מגש מתומן גדול ובו עוגיות, פירות מתוקים. ליצ'י - מסמל אחדות משפחה, קומקוואט - שפע חומרי, בוטנים - אריכות ימים, אגוזי מלך - חכמה, קוקוס - אחדות, אפרסק - אהבה, מלון מסוכר - בריאות וצמיחה, וכמובן עוגיות המזל ובהן ברכות הצלחה ושפע.

 

בימי החג לא לובשים לבן, ולא אוכלים מאכלים בהם שולט הצבע הלבן, מכיון שבעיניהם (בניגוד לנו המערביים) צבע זה מסמל את המוות וחוסר המזל.

 

על פי המסורת הסינית חגיגות ראש השנה מסמלות את חשיבות הקשר של התא המשפחתי. זוהי עת להפטר מדברים ישנים, לפתוח דף חדש, עת לאיחוד משפחות וביקור קרובי משפחה וחברים.

 

על פי המסורת חובה להכין את המאכלים מבעוד מועד. למה? - משום ששימוש בסכינים ומספרים מסמל חשש ל"קריעת" / "גזירת" המזל שמביאה השנה החדשה.  ממש לפני חצות, יתרכזו כולם בהכנת "ג'יאו דזה", כיסונים ממולאים בשר וירקות, או בעברית פשוטה - קרפלעך. אצל הסינים לא רק הסבתא אמונה על המלאכה - מדובר בפרויקט משותף של כל בני המשפחה. האחד מרדד את הבצק, השני מניח בו מילוי ומישהו נוסף סוגר את הקצוות.

 

וכמה אוכלים? כמה שיותר. צריך לאכול, והרבה. כל כך חשובה הארוחה הזו, עד שגם משפחה סינית ממוצעת שהכנסתה נמוכה תשקיע בה את מיטב כספה, באמונה כי ככל שעל השולחן יעלה אוכל רב יותר היום, השפע יהיה מנת חלקה של המשפחה לאורך השנה כולה. מאכלי החג השונים מלווים כמובן בסיפורי אגדה.

 

פינג מספרת לי על החג בביתה שבביג'ינג בגעגועים, היא אומרת שכילדה כל השנה היא חיכתה ליום הזה. הזמן עובר במהירות וחברתי מציצה בשעון בבהלה "אוי אני חייבת לרוץ יש לי עוד המון הכנות לקראת החג". הנה מתכון אחד שהצליחה לחלץ ממנה לפני שהיא ברחה לי.

 

מעדן אזוקי ודלעת

 

האזוקי היא קטניה קטנה בצבע אדום. היא מאוד פופולרית ביפן במיוחד להכנת הוואגאשי (הממתקים היפנים). הסינים מאמינים שהיא מביאה מזל ועל כן הם מגישים אותה בראש השנה ובחגים אחרים. לפני הבישול, כדאי להשרות את האזוקי למשך הלילה.

 

מעדן אזוקי ודלעת

 

חומרים:

1 כוס פולי אזוקי

1 אצת קומבו, חתוכה

2 כוסות דלעת, חתוכה לקוביות

 מלח וסוכר לתיבול, לפי הטעם

 

לקישוט: 

שומשום

עלי נענע

 

הכנה:

1. מניחים בסיר את פולי האזוקי עם אצת הקומבו. מוסיפים 3 כוסות מים, מביאים לרתיחה ומבשלים על להבה נמוכה במשך שעה.

 

2. מוסיפים את הדלעת וממשיכים לבשל כ-30-20 דקות נוספות, עד שכל המרכיבים התרככו.

 

3. נפטרים ממי הבישול, אם נשארו. מניחים על צלחת הגשה יפה, בוזקים שומשום, מקשטים בעלי נענע ומגישים.

 

איטאדאקימאס!