וואגאשי וטקס התה

השעה שעת בוקר מאוחרת ופעמון הדלת מצלצל. חברתי האמריקאית ג'קי בפתח וכולה חיוכים. שיחקנו אותה. טאקיקאוו'ה סאן, חברה יפנית משותפת, הזמינה אותנו לביתה לטקס תה.

רגע לפני שעלינו לרכבת, ביקרנו במעדניה השכונתית לקנות למארחת מתנה. מה מביאים למארחת יפנית? אוכל או פרחים - ובכל מקרה עדיף משהו מתכלה. בגלל מצוקת המקום בדירותיהם הזערוריות של היפנים, מקובל להביא מתנה שימושית ומתכלה.

בחרנו, איך לא, בשוקולד בלגי, פירות משובחים באריזה יפה (ביפן האריזה חשובה לא פחות מהמתנה), וגם וואגאשי - ממתקים יפנים, או אוסמבה - קרקרים יפנים כולם יצלחו למשימה.

נעלי בית ומחצלת

ביתה של טאקיקאוו'ה סאן ממוקם ליד האגם בתחנת סנזוקו איקה שברובע מגורו (איקה - אגם). המראה מהגינה המטופחת מרהיב - גשר יפני ומקדש שינטו טיפוסי.

היא קיבלה אותנו בבגדים מערביים לחלוטין - לראות אותה מבצעת טקס עתיק יומין כל כך בבגדים כאלו מדגיש במיוחד את הפער העצום הקיים ביפן בין הקדמה הטכלונוגית למסורת הכל כך מורגשת.

חלצנו נעליים, החלפנו לנעלי בית - של גברים כמובן - מה לעשות שמידה 35 היינו בגיל 10, והובלנו לאחר כבוד לחדר הטאטאמי.

החדר קטן (כ-5 מ"ר) ומרוצף כולו במחצלות טאטאמי. באמצע מין בור מרובע שבו כלי כבד מברזל - ובו מים רותחים.

טאקיקאוו'ה סאן היא הזעיקה לעזרה עוד שתי חברות. היא כרעה על ברכיה, והן כורעו מולה. ניסינו גם, אבל אחרי שתי דקות הכאבים הציקו כל כך, שקיבלנו פטור, עברנו לישיבה מזרחית והרגשנו ממש כמו שתי פילות בחנות חרסינה.

קצת היסטוריה

התה הירוק הגיע, כמו הרבה דברים אחרים, מסין במאה ה-12. בהתחלה היה נפוץ רק בקרב הנזירים והאריסטוקרטיה העילית.

עם הגיעו ליפן הוא שימש כתרופה וכאמצעי עזר להגברת הריכוז והערנות במהלך מדיטציה. זהירות, התה הירוק מכיל כמות לא מבוטלת של קופאין.

טקס התה, כמו רוב אומנויות יפן נשען על פילוסופית הזן הדוגלת בצמצום ובצניעות ולכן כל תנועה מחושבת ואינה מיותרת. שני סוגים של טקסים יש: באחד אסור לדבר, ובשני מותר. למזלנו, אצל טאקיקאוו'ה סאן מותר.

קודם כל אוכלים

טאקיקאוו'ה סאן נראית כמו קוסמת; היא אוחזת מפית סגולה מקופלת בקפידה, ומגלגלת אותה בסדרת תנועות איטית והרמונית להפליא, ובסוף דוחפת אותה לקצה החצאית.

הוואגאשי הוא חלק בלתי נפרד מטקס התה. ממתק וואגאשי ברוח הסאקורה מחכה לנו כאשר הוא נח על גבי מפית - צבעו חום כצבע השעועית המתוקה ממנה מופקים רוב הממתקים ביפן, עליו נח עלה סאקורה ורדרד. הוואגאשי כמו כמעט הכל 'עלה' ליפן מסין לפני כאלפיים שנה.

אלה הן ממש יצירות אומנות קטנות. הממתק אמור לספק את כל חמשת החושים ולכן מושקעת בעיצוב מחשבה רבה. העיצוב, המרכיבים והטעם משתנים לאורך עונות השנה ומתעסקים בנושאים כמו הסאקורה (פריחת הדובדבן) האומה (פריחת השזיף) עלי מייפל בסתיו ועוד.

ויש פה גם יותר מיופי, הממתקים היפנים נחשבים בריאים במיוחד בגלל שהם מכילים חומרים נטולי כולסטרול כמו שעועית חיטה אורז תפוח אדמה ושומשום.

הוואגאשי הבסיסי יכיל תמיד שעועית מתוקה. משחקי הצבעים מושגים באמצעות צבעי מאכל המעורבים בשעועית וכך ניתן ליצור וואגאשי מרהיבים בצבעים שונים. לעיתים עוטפים אותם בעלים טריים וכך נוצר עוד אלמנט של משחק צבעים.

ניתן לקנות וואגאשי בחנויות מתמחות - וגם בקומות המרתף של בתי הכלבו היוקרתיים דוגמת 'טאקאשימאיה' או 'מיצוקושי' שם מחיריהם ירקיעו שחקים. במקומות אלו המוכרות יעטו על ידיהן כפפות גומי דקות - ממש כמו בחדר ניתוח כשהן יסדרו את הוואגאשי בערימות מוקפדות.

את הממתקונים הקטנים אוכלים בעזרת קיסם מיוחד - חותכים אותו לחתיכות - ולפה.

ומה עם הטעם? בואו נגיד שהוא יותר יפה מטעים, אבל בהחלט אכיל. לעומת זאת ילדיי מאוד אוהבים אנקו - שעועית מתוקה ובכל הזדמנות מבקשים עוגות המכילות את המלית המתוקה - אנדונאטס. היפנים מאוד אוהבים את הוואגאשי שלהם וצורכים 2 טריליון כל שנה.

זהירות תה ירוק (מאוד)

טאקיקאוו'ה סאן מוציאה אבקת תה בצבע ירוק בהיר מקופסה מיוחדת ושמה אותה בספל. מוסיפה מים. בוחשת במן מברשת מיוחדת (שמזכירה לי מברשת גילוח ישנה). התה מוכן.

היא משתחווה לג'קי - המאושרת הראשונה - אפיים ארצה. ג'קי משתחווה בחזרה. היא אוחזת בספל: כף יד אחת פרושה ומונחת מתחתיו, והשניה כרוכה סביבו - ושותה בבת אחת.

ועכשיו לאמת כואבת. לתה של הטקסים יש במקרה הטוב טעם של ציאניד. בואו נאמר שתה ירוק משקית משול למעדן לעומת התה היוקרתי שאנחנו זוכות לשתות היום. אבל, בהיותך בטוקיו תנהג כרומאי - וג'קי בולעת את כוס התרעלה בגבורה ובלי להניד עפעף. אחרי הליגימה היא מסובבת את הספל שני סיבובים עם כיוון השעון, ומניחה.

אני הבאה בתור. המפית הסגולה נשלפת שוב למפגן קיפולים. אבקה. מים. בחישה. השתחוות עמוקה. הנוזל המבחיל נלגם במהירות. מזל שהכמות קטנה.

ושוב וואגאשי. ורדרד. עכשיו ברור לי למה המציאו את הממתקונים, כדי להקל על מצוקת התה הירוק.

אחרי ששתי המלוות היפניות, קיבלו את המנה שלהן, הסתיים הטקס ויכולנו לעבור לחלק המשמח יותר מבחינה גסטרונומית - ארוחת צהריים ביתית וטעימה.

הטקס יכול להתקיים בכל שעה משעות היום בלי קשר לזמני הארוחות. הכללים עוברים מאם לבתה וביפן חיות אלפי מורות המתמחות בלימוד כללי הטקס העתיק. בתי ספר רבים משמשים ללימוד הנושא וכיום מליוני צעירים וצעירות יפנים חוזרים למסורת ולומדי את הכללים. בעיננו, הגאיג'יניות, מאוד מרגש לראות טקס בן 2000 שנה נלמד בהתלהבות על ידי צעירות בנות עשרים.

וואגאשי (אבל טעים)

נרשם מפיה של קאזוקו סאן - חברתי מיוקוהאמה. שמו של הממתק הספיציפי הזה ביפנית - איצ'יגו דאיפאקו (Ichigo Daifuku), איצ'יגו - תות, דאיפאקו - אושר גדול. זהו וואגאשי אופנתי מהעת החדשה, ומפתיע בהיותו עשוי בין השאר מיוגורט - מצרך נדיר במטבח היפני המסורתי. היפנים כידוע לא מרבים באכילת מוצרי חלב (בלשון המעטה) ולכן בזקנותם סובלים מבעיות שלד קשות.

החומרים ספיציפיים מאוד ועל כן זמינותם בשוק הישראלי עשויה להיות מעט בעייתית, ועל-כך עמכם הסליחה.

חומרים:

1 כוס סוכר

1 כוס יוגורט

כוס שיראטאמאקו - מין קמח אורז (Shiratamako)

10 תותים

100 גרם מחית שעועית מתוקה

שקית קאטאקורי - מין קורנפלור עשוי מתפוח אדמה (Katakuri). בדרך כלל היא מכילה 150 גרם.

הכנה:

1. מכדררים 10 כדורים ממחית השעועית המתוקה, ושומרים בצד.

2. מניחים בכלי שמתאים לחימום במיקרוגל את הסוכר, היוגורט והשיראטאמאקו. מערבבים היטב ומחממים במיקרוגל (בלי מכסה) במשך 4 דקות.

3. מוציאים ומערבבים היטב. מחממים שוב במשך 3 דקות. מוציאים מהכלי וחותכים ל-10 ריבועים. מפזרים מעל קאטאקורי, ומשטיחים כל חתיכה.

4. יוצריפם את הוואגאשי: לוקחים תות, עוטפים אותו בכדור השעועית, ואת כדור השעועית עוטפים בכדור אותו ניצור מחתיכה אחת של העיסה הלבנה. ממשיכים להכין כך 10 כדורים. שומרים במקרר.

איטאדאקימאס!