אנחנו מכירים את קרפדי התחזית הללו. הם קופצים לחרמון ברגע הישמע הגונג ושולחים את לשונם הארוכה על מנת ללכוד את ישבנם הצר של מנהלי האתר. בדיווחיהם מהחרמון, הכל מושלם, נפלא וחגיגי, המדרונות לבנים וריקים, השלג עבה כשמיכת פּוך של האחים פריד, והחיים יפים משל רוברטו בניני.
מודעים ככל שנהיה לשקריהם הלבנים, הקרפדים מבשרים, מבחינתנו, את פתיחת עונת הייחום. לאחר שהעברנו את החודשים הקודמים שקועים בשנת הקיץ שלנו, ספונים במערותינו, אוגרים שקל לשקל לקראת מסעות חורף נועזים למקומות בהם נעביר את הכסף לאירופאים משופמים עם מבטא מצחיק בשם האנץ, שבתמורה ידחפו אותנו אל מותנו המשוער במורד מסלול אדום מדי, אנחנו לא יכולים יותר לחכות. השלג כאן. וכאשר ניצבים דני רופ, או סלוצקי, או השלישית, על פיסגת ההר המקומי שלנו, אוחזים במיקרופון בזווית בולטת מאוד של 45 מעלות ויותר ונושפים לתוכו משהו בנוסח "קר כאן, ומלא-מלא בשלג!" אנחנו יודעים כי שוב אין לנו סיכוי מול החרמון; כי ההר האכזר יראה אותנו מקרוב כבר בשבוע הבא.
כי לאחר שחזרנו, רק לפני שנה, על שבועת הגולש הישראלי הסטנדרטית ("באמא שלי, אני לפה לא חוזר, נשבע לך"), אנחנו עומדים לשבור את שבועתנו, שתיקתנו, חסכונותינו; מכיוון שההר לא יבוא לקראתנו – הוא מעולם לא עשה זאת – גם הפעם נבוא לקראתו. לפעמים אנחנו חושבים שאולי כבר עדיף לנו להזדכות עליו אצל הסורים ודי. הייחום גומר אותנו.
חישבו על מזרח אירופה ולא תתאכזבו
אתר החרמון משתלב באופן מושלם בטרנד העולמי הנוכחי בענף הסקי: נסיעה לאתרים מזרח-אירופאים קרים, לא מושקעים במיוחד, חלקיים, נטולי אווירה כפרית חלומית, אבל עם שני יתרונות גדולים: המחיר לא באירו, ומנהלי האתר לא צרפתים.
החרמון הוא אתר מזרח-אירופי טיפוסי. מביאים לך את ההר, השלג והרכבל. את כל השאר תביא בעצמך מהבית. חיילים – כנראה חיילי המהפכה, איזושהי מהפכה – מקבלים את פניך בכניסה לאתר, במזנון ימכרו לך נקניקיה בלחמניה במבטא רוסי מושלם, בשירותים נשמר ניקיון סביר בינות לחרסינות המתקלפות וריצפת הבוץ, ועל פיסגת ההר ניצב הסמל המייצג יותר מכל את כמיהת המזרח לתרבות המערב: דוכן קוקה-קולה מרהיב עין. על הרכבל מותקנים רמקולי כריזה המשמיעים מוזיקה כה חרישית עד שאין לך דרך לזהותה, אבל להערכתי מדובר בלופ אינסופי של 'האינטרנציונל'.
זה היחס המתאים להגיע איתו ליום בחרמון; חישבו על מזרח אירופה. לא תתאכזבו. אם תחשבו על, בואו נאמר, לה-פלאן או ואל-דיזר או כל מקום אחר שבו צרפתי בונבון ובעלי טמבון, צפויה לכם גלישה לחלוטין לא נעימה במורד הררי ציפיותיכם.
השעה היחידה שאודטה לא משדרת
קצת לפני חמש בבקר הסתלקנו מתל-אביב, מרגישים כפועלי בניין בהסעת עובדים בשעה כה חשוכה ונידחת עד ש-נ', נערתנו, פסקה כי "לדעתי זו השעה היחידה שבה אודטה לא משודרת". זו אכן שעה שאין לה כל זכות קיום במדינה נאורה, אבל היא זמן טוב להפליג לדרככם במהירות מתונה של 130 קמ"ש על מנת להתייצב במחסום התחתון של ההר סביב רבע לתשע בבוקר, כולל עצירת השתנה בדרך.
אמרו לנו לבוא ביום חול, כלומר לא בימי חמישי (שייך לסופשבוע), ראשון (עדיין שייך לסופשבוע) שישי או שבת (שייכים לפשיטת שבטי ההונים המשפחתיים על ההר). יום שני התברר כעיסקה טובה: פקקי הענק – סיוט השנה הקודמת – לא היו הפעם. העליה למעלה היתה מהירה וחלקה. בתשע בבוקר, החניון העליון עדיין היה פתוח לכלי רכב. אפילו התורים להשכרת ציוד היו קצרים יחסית. בתשע וחצי היינו על השלג, מצוידים לגמרי. התורים לרכבלים לא נמשכו יותר מדקה-שתיים, אם בכלל. הכל היה מושלם למעט השלג עצמו, שבשלוש השעות הראשונות של היום היה, בחלקו, קרח, וחזר והפך לשלג רק אחרי שהשמש נתנה עבודה.
מבחן הגולש הישראלי
על מורדות ההר חיכו לנו, כמקובל, ארבעת הטיפוסים האופיניים של הגולש הישראלי.
1. בתולת השלג
היא כבר היתה שלוש פעמים בקלאב-מד ופעמיים בחרמון, אבל כל פעם השלג תופס אותה בהפתעה. הוא הרבה יותר חלק מכפי שהיא זכרה וגם אף אחד לא אמר שיהיה קר (למרות שהקטע עם המעילים והכפפות היה אמור לתת לה רמז).
היא מכירה עמידת גלישה אחת, משהו שמזכיר יחמור שמנסה לעמוד על רגל אחת ולגעת לעצמו באף עם הרגל השניה. מישהו שמבין אמר לה פעם שזאת התנוחה שהכי קל להגיע ממנה למצב עצירה. המישהו הזה, אגב, נהרג בשוויץ לפני שנתיים.
כשבתולת השלג מגיעה בסופו של דבר לתחתית המדרון, הפנים שלה מקבלות מין חיוך ניצחון ביישני השמור בדרך כלל ליפנים קטנים שמגיעים ראשונים במרתון. העובדה שהיא הגיע רק עם מחלק אחד, אין לה מושג איפה מקלות הסקי שלה ושהיא גרמה לשלוש תאונות בדרך, מתוכן אחת קטלנית, לא ממש פוגעת בתחושת ההישג שלה. ובצדק.
2. הסנואובורדר
הסנואובורדר – או "זה שגולש על סנואובורד", עבור אלה מכם שלא בקיאים במושגי סקי מקצועיים – בדרך כלל מסתכל על גולש הסקי הפשוט מלמעלה, בעיקר בגלל שהוא זה שהפיל את הגולש מלכתחילה. אין שום דבר שמפחיד גולשי סקי רגילים יותר מרעש ה"וווווווווווש", רעש שאומר שברגע זה מתקרב אליכם מאחור אידיוט על קרש גיהוץ במהירות של 80 קמ"ש ועם יכולת ניווט של מכונת כביסה שאיבדה את הבלמים.
במקרה כזה הדבר הטוב ביותר הוא לנסות לצמצם את מסת הגוף שלכם ככל האפשר, להמנע מתנועות פתאומיות ולקוות שגולש הסנואובורד יפספס אתכם וייתקע במישהו אחר, רצוי בעוד גולש סנואובורד. לזכרים יש כובעים מגניבים, לנקבות הסנואובורד יש צמות.
3. הבחור מהתמיכה הטכנית
אתם אולי מכירים אותו בתור הבחור מהתמיכה הטכנית בעבודה שלכם, אבל על המדרונות הוא המלך, או לפחות יכול היה להיות המלך אם השמש לא היתה מסנוורת אותו כל הזמן והמשקפיים לא היו נופלות לו.
קל יחסית לזהות אותם על המדרון, בעיקר מכיוון שלמרות שהבחור מהתמיכה הטכנית הוא די לבן מלכתחילה, כמויות הקרם נגד שיזוף שהוא מורח הופכות אותו לכתם לבנבן זרחני שנראה היטב על המכ"ם של הסורים והלוויינים הרוסיים. את חליפת הסקי הוא השאיל מסבתא שלו, שהיתה גולשת עוד בבילרוסק, והיא מורכבת ממעיל בצבע שהיה אופנתי לחמש דקות בשנות ה-70 ומכנסיים ורודות צמודות שאתה צריך גולש ברמה אולימפית ומעלה כדי שלא יעירו לך עליהם. לפחות שלא בפניך.
4. זה שנראה טוב בחליפת סקי
המקבילה האקסטרימית לאלה שבאים לחדר הכושר כדי לדפוק פוזות מול הראי. אתם יודעים למה אנחנו מתכוונים - אלה שקונים את מעיל הסקי היקר ביותר בחנות, ואז קושרים אותו סביב המתניים. הם נראים טוב בציוד הסקי, הם יודעים את זה ויש להם את כל הכוונה שגם אתם תדעו את זה.
ראינו אחד כזה עכשיו בחרמון. אנחנו ישבנו ברכבל והוא עמד על קצה ההר, קצת מעלינו, ספק מחכה לחברים שלו ספק דופק פוזות אל המדרון שהיה פרוש מתחתיו. מבטו היה שלוח אל המרחבים, גופו שרירי ומתוח, שערו מתבדר קלות ברוח הקפואה. ואז הגיח מאחוריו גולש סנואובורד ודפק לו את הצורה. שנה הבאה אנחנו לומדים סנואובורד.