גברים בעבודה על הבטן

אנחנו מתאבדים. קמיקזים. אנחנו מסתכלים לסכנה ישר בעיניים ואז מזנקים לתהום בדעה צלולה. ואז מתרסקים. עמרם מצנע זה אנחנו. יוסי מימן זה אנחנו. קראנו את מסקנותיה של אריאנה מלמד מביקורה הנוסטלגי-קטטוני בחרמון. סבל, יגון, ייסורים, סורים, תורים, חורים, הורים, פקקים – קראנו הכל, הפנמנו, האמנו לכל מילה, ואז ארזנו הכל, נפרדנו מאמהותינו ההומיות ומנשותינו הבתולות ושמנו פעמינו אל הר הקסמים.

איננו אריאנה, שיננו לעצמנו. לנו זה לא יקרה. הנה שלוש סיבות למה: 1. אנחנו גולשים מקצועיים (למדנו שנה שעברה בקאלב-מד). אנחנו באים לגלוש (יש לנו סגנון גלישה ייחודי שפיתחנו. חציו על הבטן). אנחנו גברים בעבודה. 2. אנחנו באים לילה קודם, ישנים בבית-ספר שדה חרמון, ומתייצבים בפתח האתר תיכף על הבוקר, אפילו עוד קודם. תשע, תשע וחצי בבוקר, לא דקה אחרי עשר, עשר וחצי, אנחנו שם. לפני כולם. 3. אנחנו נוסעים ביום חול (ולא בסוף שבוע) כשכל המזיקים הקטנים הולכים לבית הספר.

לילה קודם, השתוללה סופה ציונית הולמת באזור והשלג אמור להיות זך, טרי וקמחי. מחר אמורה השמש לזרוח ותנאי הגלישה יהיו אופטימליים. שימו לב, אמרנו "תנאי גלישה". השתמשנו בזה במשפט. כן, אנחנו אומרים דברים כאלה כיום. אנחנו גולשים. אנשים כמונו מככבים בערוץ "אקסטרים". ממש תיכף, אומרים לנו, יכיר הוועד האולימפי בסגנון הגלישה שלנו המשלב בטן, גב וצניחה חופשית. תיכף.

בלילה רואים "ערב חדש" והולכים לישון

אין לנו שום טענה לביה"ס שדה חרמון, אחד המקומות הכי – אם לחטוא שניה ביעל פז-מלמדיות קלה – מקסימים, מטופחים, ירוקים ופסטורליים בגליל העליון. טוב, אולי רק טענה קטנה: בלילה המאוחר – כאילו, אחרי שמונה וחצי בערב? – המקום שקט באופן שמאפשר לך לשמוע את מזונך מתעכל. יללות תנים מרוחקות מוסיפות לתחושת סוף-העולם, והשמים הפתוחים והצלולים שמעל הם חיזיון שפילברגי. הציוויליזציה הסמוכה מתקיימת בקריית שמונה, מקום שתושביו התוססים יוצאים, מבלים, דופקים דרינקים, הולכים למסיבות, תופסים סטוצים ואז רואים "ערב חדש" והולכים לישון.

החדרים בביה"ס שדה הם כל מה שאתם זקוקים לו בלילה שלפני המורדות המושלגים: מיטות פשוטות, ערימת מצעים נקיים, מטבחון הכולל תה וקפה, והכי חשוב – מזגן המחמם ביעילות, שאם לא תצליחו להפעילו תוך דקה וחצי מרגע כניסתכם לחדר, תהפכו כחולים.

הבוקר חושף את כרי הדשא המטופחים של המקום, את הפריחה החורפית, את המרחבים והשבילים המתפתלים (ביה"ס משתרע על פני 70 דונם), ואת שלמה דקל, מנהל ביה"ס, שאומר לנו שאין מה להילחץ, לא פותחים את החרמון לפני תשע. לא נלחצנו. שוחחנו באריכות עם דקל על ביה"ס שדה המקסים הזה, שיעלה לכם רק 265 שקל לזוג ללילה כולל ארוחת בוקר ("אבל הרבה אנשים, כשאתה אומר להם מחיר נמוך, נבהלים. כשבנווה אטי"ב אומרים לאנשים 450 שקל ללילה, הם כבר חושבים מי-יודע-מה יש שם"). דיברנו איתו על אפשרויות הטיולים הנרחבות באזור ("החרמון, הגולן, הגליל העליון, הרי נפתלי. אפשר לצאת מכן לאינסוף מסלולים וטיולים") ותהינו מתי, בעצם, פותחים את החרמון וכמה זמן ייקח לנו להגיע לשם. תשע בבוקר, אישר דקל, ולא יותר מעשרים דקות נסיעה מפה. שתינו עוד קפה.

"מצטערים, אין יותר ציוד להשכרה!"

בתשע בבוקר, הפקק התחיל במג'דל שאמס ונגמר ברע. שעה, שעה עמדנו בפקק, ואת האתר לא ראינו. לא יכלו לשים שלט קטן, "פקק אינסופי ענק עצום והמוני כמו שלא ראיתם בחיים"? בסוף הגענו למעלה, עם הקלאץ' ביד. משם, אוטובוס פנימי לאתר. משם, לתור שכירת הציוד. "תור" היא מילה כה קצרה יחסית לניסוי בדחיסת מולקולות אנושיות שנגלה לעינינו. לפתע הבנו את אגדות העם האקזוטיות בדבר הקושי לנשום בפסגות ההרים הגבוהות. אין ספק, היינו על הפיסגה; תזרים החמצן למוחנו הופסק באחת עקב עבודות שיפוצים באזור הצוואר והבטן שביצע בנו ההמון המוסת לצידנו – שכולו אולץ לעבור, כשישיה בלידה קיסרית, דרך מחיצת ברזל דקיקה ושומר-סף ענקי. היינו כבר קרובים – מרחק שעה וחצי לכל היותר – להגעה לדוכן ההשכרה, כשמישהי יצאה מבפנים ובישרה בצרחות: "מצטערים, נגמר כל הציוד. אין יותר ציוד להשכרה!". מאות אנשים – רובם, מן הסתם, נסעו כמה שעות כדי להיות כאן היום – התבקשו, בפשטות (מה בפשטות, בצרחות) לחזור הביתה.

שקלנו האם לצאת מדעתנו, להתפלל לאלילתנו החדשה אריאנה, שהזהירה אותנו מפני העתיד לבוא בתנ"ך הקצר שפרסמה כאן בנושא (והרי טוקבק: "כל מילה בסלע!"), או להיחלץ מהתור, לעלות למשרדי האתר, לשלוף את תעודות העיתונאי שלנו כמו היינו גברים בשחור, ולצרוח על מי-שזה-לא-יהיה עד שהבל פינו, המסריח מזעם ומגבינת השמיר שבלסנו בבי"ס שדה, ימית אותו. בחרנו באפשרות האחרונה. הסברנו, תוך נפנופי ידיים, כי אנחנו מייצגים את הצרכן הקטן, כי העיתונות החופשית לא תעבור בשתיקה על המחדלים שהתגלו, כי פקחי האו"ם בדרך, כי נושאות המטוסים האמריקאיות נערכות, וכי אם אנשי האתר לא היו מוסיפים למכור כרטיסים לסרט אחרי שכל האולם התמלא כבר מזמן (הלכנו על מטאפורות פשוטות. האנשים האלה, התרשמנו, לא חזקים במילים ומספרים), אולי כל עוגמת הנפש הזו היתה נמנעת.

אז סידרו לנו ציוד. למאות האזרחים האומללים האחרים, שהתבקשו פשוט לשכוח מזה ולחזור הביתה, לא עשו טובות כאלה. האנשים ההם חזרו הביתה. במילים אחרות: לעולם – אבל לעולם – אל תגיעו לחרמון ללא ציוד משלכם או מבלי שטילפנתם אליהם יום קודם והסדרתם שישמרו עבורכם ציוד. אה, כן; ורצוי להתחיל לעמוד בפקק כבר בשבע בבוקר. זה לא יחסוך לכם אותו, זה רק יאפשר לכם לסיים אותו מתישהו.

סצנת הקרב ההמונית מ"להציל את טוראי ריאן"

באיחור אופנתי של שלוש שעות, היינו ערוכים לגלישה. עכשיו תראו: כל מי שגלש באחד מאתרי הסקי באירופה יודע שהגולשים שם, שפנים שכמותם, גולשים במסלולים שמתאימים לרמת הגלישה שלהם. הישראלים יודעים טוב יותר. לא לגלוש כמובן, אבל הם בכל זאת יודעים טוב יותר. התוצאה היא שכבר בדרך לפסגה תוכלו להשקיף ממעליות הסקי על מדרון זרוע בגופות, אנשים שמחפשים את המגלשיים שלהם וזוג רגליים אקראי שמבצבץ מתוך השלג. למעשה, זה לא מחזה נדיר כל כך לראות גולש נלהב לוקח סיבוב עם כל החן של ג'ירפה שלומדת לשחות, מאבד שליטה, ממשיך את המסלול על הבטן מכוח האינרציה ועוד נראה מרוצה מכל העניין. לא שלא רואים את זה בחו"ל, אבל בחרמון היתה הפעם הראשונה שראינו את זה קורה על מה שנראה כמו מישור מוחלט.

מצד שני, יש משהו חביב בכל העניין הזה. גם גולשים מתחילים שהניסיון שלהם מתמצה בשבוע קלאב-מד יחזיקו מעצמם שועלי שלג מנוסים, בין השאר בגלל התחושה ההרואית שמתקבלת בעקבות גלישה במדרון זרוע בגולשים אחרים ששוכבים על הבטן, גב או סתם יושבים ונראים המומים. למעשה כמה מהמדרונות בחרמון נראים כמו שחזור סצנת הקרב ההמונית מ"להציל את טוראי ריאן". גם האתגרים בהתאם ומאפשרים לכם לקבוע מסלולים שלא היו מאושרים על-ידי שום ועדה אולימפית. משהו כמו – בואו נראה אם אני אצליח לעבור בין צעירה החביבה שמנסה לחפור החוצה את הסנובורד שלה לבין הדוד עם חליפת הסקי המקורית שמורכבת מדובון צבאי וג'ינס. אל תדאגו. לא רק שתצליחו, הם גם יחכו לכם בסיבוב הבא.

אירגון שגובל בסיכסוך עם אמנת ז'נווה

מסקנות אופרטיביות? החרמון הוא אתר לא גדול ובו כמה מסלולים נחמדים ומאתגרים בסוגם. הרכבל האחרון יוצא לדרכו ב-16:00, ואם אתם זקוקים לרכבל סמוך לשעה הזו, נניח בחמישה לארבע, כדאי לנסות לקפוץ על רכבל המבקרים ולא לחכות בתור לאחד מרכבלי הגולשים. רכבל המבקרים, סמוך לסוף היום, פנוי לחלוטין.

עקרונית, נדמה שרוב העם מגיע לאתר למטרות לא-גלישתיות, ומתרכז למטה על טפו המדובלל ושוחר הטחת כדורי השלג. אנחנו מניחים כי יום גלישה מלא – שיתאפשר לכם רק אם תגיעו לתחילת הפקק מוקדם מספיק (לא אחרי שבע וחצי בבוקר), עם ציוד ורצוי גם עם סקי-פס מהבית (אפשר לרכוש סקי-פס לחרמון ב"למטייל") – יוכל להספיק כדי לנסות את כל המסלולים באתר ולמצות אותו.

החרמוניקו יכול לתת לכם, בקיצור, חימום טוב ומתאבן ראוי לקראת נסיעת הסקי השנתית לאירופה, אבל בשלוש מילים? מלחמה היא גיהנום. ומלחמה היא בדיוק מה שמחכה לכם בכל הקשור להגעה לאתר ועזיבתו. האירגון כאן גובל בסיכסוך עם אמנת ז'נווה. אקסטרים ספורט? לא נכחיש. נראה את הלוזרים מערוץ אקסטרים מתמודדים עם אתגר יום בחרמון וחוזרים כדי לספר. נראה אותם.

אתר החרמון: טל: 6981337/8/9-04. בי"ס שדה חרמון,טל': 6941091-04, 6941523-04.