מול תלי היועצים, הספינים והכותרות החדשותיות המתוזמנות ביד אמן, ניצבת בשבועות האחרונים אשה אחת: עדנה ארבל, פרקליטת המדינה ומי ששימשה כממלאת מקום היועץ המשפטי לממשלה. קראו היטב את המשפט שאמרה ארבל אמש: "ברגע שמדובר בשחיתות ויש לכאורה ראיות לכך, המשמעות והתוצאה צריכות להיות כתב אישום". חד וחלק, בלי גוני ביניים.
זו לא ההתבטאות הראשונה (ואני מקווה שלא האחרונה) של ארבל בנושא. היא הבהירה כבר שמבחינתה, יש מספיק ראיות כדי לקחת את ראש הממשלה שרון לבית המשפט. אם לא היה מדובר בשרון, אלא ב"סתם" חבר כנסת זוטר או פחות מכך – הדיון על הסרת החסינות כבר היה מתנהל, והתהליך היה יוצא לדרך.
ארבל לא נפלה במלכודת שבה נפלה עמיתתה. הפרקליטה ליאורה גלאט-ברקוביץ' סיימה את תפקידה לאחר שניסתה לייצר תשומת לב ציבורית על-ידי פנייה לתקשורת, מתוך ראייה כי מדובר בפרשה חמורה, ככל הנראה מתוך שכנוע פנימי עמוק שלא ניתן להמשיך ולהשתיק את פרטי הפרשה. אבל ארבל נוהגת אחרת. היא אומרת בגלוי, לעתים תוך "הבהרת עמדתה" באמצעות פרשנים בכירים (מי אמר אמנון אברמוביץ'?), ששרון צריך להתייצב בבית המשפט.
על האומץ הזה זכתה ארבל, ועוד תזכה, לתקיפות ממוקדות מצד "המקורבים" ו"צמודי הלשכה" למיניהם, שכבר הכריזו כי היא "סימנה את שרון". "סימנה" היא מילה שמתקשרת בדרך כלל למעשה עברייני. טוני סופרנו "מסמן" את קורבנותיו. וכך הפכה המאשימה לנאשמת. והרי ברור לכל, יקרצו הגורמים, שמדובר בעלילה פוליטית, לא? אנחנו יודעים במי היא באמת תומכת.
אסור לארבל – וגם לנו, כאזרחים שהחוק והמשפט חשוב להם, להיכנע לתבניות שאליהן מנסים לצקת אותה. מלחמתה היא מלחמת כולנו. ניצחון אין משמעותו סילוקו של אריאל שרון מהשלטון, אלא הבאתה של משפחת השתקנים כולה להתייצבות בבית המשפט ומול הציבור, כדי להתמודד עם האמת בצורה ראויה. אנחנו זכאים ליותר ממקבץ תמונות של חיוכים במכירת עגלים. ועדנה ארבל מזכירה לנו את זה.
שתי הערות לסיום:
1. יום אחד, כאשר ישקע האבק, יביט מישהו אחורה ויבדוק כיצד סיקרה התקשורת את הפרשה הזו. התזה המרכזית תעסוק בקלות ההשפעה על העיתונאים, דווקא בעידן שבו אנחנו אמורים להיות "מתוחכמים יותר" ולדעת הכל.
2. זוכרים את ההתבטאויות השוביניסטיות אודות "יותר מדי נשים" בפרקליטות, שפורסמו רק לפני כמה חודשים? אז תגידו: למי באמת יש שם ביצים?