אשה נגד גורלה

"אני לא חושבת שהדמויות שלי היו מורדות, אבל הן בהחלט נשים נאבקות", אומרת גילה אלמגור, רגע אחרי ההודעה על הזכייה בפרס ישראל לקולנוע. אריאנה מלמד מצרפת את השחקנית הוותיקה לרשימת גיבורי התרבות שלה, ומבקשת שיזכו אותה גם בפרס לספרות ילדים

פעם, ברטרוספקטיבה של חייה ותפקידיה בקולנוע, אמרו לגילה אלמגור כי הדמויות שגילמה ופניה המשתנים לאורך השנים משקפים נאמנה את התמורות שחלו בחברה הישראלית. בראשית היתה בלונדינית זוהרת ומיופייפת, ושנאה כל רגע. "אחרי שלוש שנות בלונד, בפעם הראשונה שיצאתי מן הארץ, הגעתי לפריז והשאלה הראשונה שלי היתה – איפה יש כאן מספרה", היא נזכרת. הלכה וצבעה לשחור, כי לא רצתה להיות מזוהה עם נערות החמד האפרסקיות שלוהקה לשחק כמותן. היא רצתה לגלם נשים אמיתיות, ו"לא יכולתי לעשות את זה כל עוד נתפסתי כבלונדינית היפה שהיא בהכרח גם מטומטמת. נדמה לי שהיום קל יותר לנשים, גם לבלונדיניות, להתמודד על תפקידים אמיתיים. אז התעשייה היתה צעירה, וגם הסטראוטיפים היו פשטניים".

 

על הכשרון ועל ההתמדה, על עשרות שנים של נוכחות משמעותית בקולנוע הישראלי, העניקו לה את פרס ישראל. לו אפשר היה לקבל אותו פעמיים, הייתי רוצה שיזכו אותה בפרס לספרות ילדים (אין אצלנו פרס כזה, אבל מותר לחלום) בשל "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס". לו ניתן היה לזכות בו שלוש פעמים, מגיע לה עוד אחד – פרס ישראל למשחק. עשרות תפקידים מצויינים, וגולת הכותרת ב"קדיש לנעמי".

 

היא צרודה מאוד עכשיו. בימים האחרונים לא פסקה מלענות למברכים ולהשתאות על הזכייה. כשאני שואלת אם לא היתה מעדיפה פרס לספרות ילדים, הא אומרת שהיא אסירת תודה ומאושרת, ושלא ציפתה. אין בקולה אפילו נימה אחת של הכרזה בנוסח נאומי התודה הריקים המוכרים לנו כל כך: היא באמת מברכת "על כל ההזדמנויות שניתנו לי ועל כל האנשים שהאמינו ומאמינים בי".

 

המורדת

 

במבט מקובץ, הדמויות שלה באמת יכולות להיות מראות של החברה הישראלית – אבל גם של נשים שלא מקבלות באהבה את גורלן, נלחמות, מורדות ויוצאות נגד הזרם. לא רק ב"מצור" הבלתי נשכח, בו העזה לקרוא תגר על יחסה הצבוע של החברה שלנו כלפי אלמנות מלחמה – נשים שרצינו להשאיר קפואות בזמן, בתוך הזיכרון, חסרות חיים ורצונות משלהן, כאילו נועדו להנציח בגופן ובנפשן את מעשה ההקרבה של בן הזוג.

 

היא חלמה על חיים טובים מאלה ב"אלדורדו", נלחמה בתגיות שהודבקו לדמותה של יצאנית ב"פורטונה", יצרה אלטרנטיבה אנושית מדהימה ב"מצור", נאבקה בהשפלה של העוני ב"הבית ברחוב שלוש", עמדה לבדה כשריד אחרון ונחוש של תרבות גוועת ב"שחור" – כל הנשים האלה ואחרות, ודאי דמות האם שגילמה ב"הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", אני אומרת לה, היו מורדות – ומשום כך נחרטו בזכרון בבהירות שכזו, לפעמים גם אחרי שהסרט עצמו דהה לגמרי וכמעט נמחק מן התודעה.

 

בניגוד לשחקניות שהבליחו על המסכים שלנו לרגע בזכות נעוריהן המלבלבים, היא נשארה, ונתנה למצלמה ללטף קמטים ראשונים של גיל העמידה, ואחר כך את פניה של זיקנה מתקרבת, מבלי לבקש מן המצלמה מחמאות, אלא מתוך יכולת ליצור ביוגרפיות מרשימות, מעל למכשול הגיל, מעבר לטייפקאסטינג.

 

"אני לא חושבת שהדמויות שלי היו מורדות, אבל הן בהחלט נשים נאבקות", היא מתקנת. אולי בבואות של המאבקים שלה-עצמה. מי שקרא את "הקיץ של אביה" יודע שהשנים הראשונות והמכריעות של חייה היו רעות: מי שקרא יודע גם, שהיא ניחנה ברוח לחימה מהולה באופטימיות עצומה, ושהיה נחושה – אז והיום – לא ליפול קורבן למלכודת סטראוטיפים.

 

בתיאטרון, נדמה לי שתפקיד חייה הוא דמותה של האם ב"קדיש לנעמי". לזה היא דווקא מסכימה. אבל בקולנוע, למרות ההכרה וההוקרה, עדיין לא עשתה את התפקיד הגדול ההוא, שכל שחקן חולם עליו. כשהיא נשאלת מה היתה רוצה לעשות, היא אומרת, "לעבוד עם במאי גדול". ככה, בענווה שעבורה היא מובנת מאליה. ואיפה מצוי האגו בכל זה? "בידיעה שהיתה לי תמיד, שאני יכולה לעשות דברים שאיש אינו מאמין שאני יכולה", היא אומרת.

 

נדמה לי שהידיעה הזאת חשובה לה יותר מכל פרס.