עד הטעות הבאה

הצבא גורס שאם יעצור את המבצע בגלל ההפגנה הזאת, מחר תצעד כל עזה לקראתו. הלחימה ברצועה תימשך אפוא, ותגבר. עד הטעות הבאה

גם אם נאמין להסברים של הצבא לטעות שנעשתה אתמול – ואנחנו כל-כך רוצים להאמין – שעון החול של הלגיטימציה להמשך פעולת צה"ל ברפיח הולך ואוזל. והלגיטימציה – מבית ומחוץ – היא הצל הגדול המלווה את המבצע הזה, על כל צעד ושעל.

 

משיקולי לגיטימציה יצאה הפקודה להימנע מהרס בתים לאורך ציר פילדלפי. משיקולי לגיטימציה נבחרו יעדים שבהם החיכוך קטן יותר, כדי שיהיו פחות נפגעים לכוחותינו.

 

מחשש ללגיטימציה "טחנו" קציני המטה הכללי, שוב ושוב, באוזני דרגי השדה, שיש לפעול עקב בצד אגודל, לאט, בזהירות, לא לעשות טעויות, לא לפגוע באזרחים לא חמושים. זה עבד 48 שעות. ביממה השלישית עשו את הטעות. ועד כמה שזה מפתיע: טעות צפויה לחלוטין. שכן, ככל שצה"ל ישהה יותר באזור הזה, מספר הטעויות והתקלות רק יגדל. בגלל העייפות, בגלל ההתרגלות, בגלל שהיריב מתנער מההלם הראשוני ומתחיל לפעול.

 

אתמול נקטו הפלסטינים מהלך שהופיע בתסריטים המוקדמים של צה"ל, ערב המבצע. הם הוציאו ממחנה הפליטים שבורה תהלוכה לכיוון תל סולטן, כפי שעשו בעבר בג'נין, בטול-כרם ובשכם. לצבא יש נהלים ברורים להתמודדות עם בעיה כזאת. ראשית, הצבא קובע לעצמו "קו אדום", שאותו אסור למפגינים לחצות, קו שממנו ואילך הם כבר מהווים איום על הכוח הצבאי. בשלב הראשון יורים רק לצורך הרתעה. בשלב השני מכוונים אל המסיתים הראשיים.

 

המידע על ההפגנה הגיע ממקורות מודיעיניים. מיד לאחר מכן איתר את ההפגנה מזל"ט. הדיווח הראשון אמר כי ההפגנה כוללת גם חמושים. מכיוון שמחנה הפליטים שבורה הוא מוקד ההתנגדות הפלסטינית החמושה ברפיח, היה חשש שבשלב מסוים יתחילו החמושים לנסות להסתנן לתל סולטן. מסוק קרב, המיועד למצב כזה של "זליגת חמושים" לאזור המכותר של תל סולטן, ריחף מעל ההפגנה, ירה טיל לשטח פתוח, אבל זה לא עזר. המסוק ירה צרור מהתותחים שלו – וללא הועיל. הוא טס מעל המפגינים ושיחרר נורים כדי להפחיד אותם – וגם זה לא עזר.

 

בינתיים, כמקובל באירועים מהסוג הזה, לקח את האחריות על הטיפול בהפגנה קצין בכיר, מג"ד שריון, המופקד על הכוח החוסם את הציר בין שבורה לתל סולטן. כשהגיעו המפגינים למרחק של 300 מטר מהכוח, הוא בחר בית ריק בצד הדרך, והטנק ביצע ירי מקלעים לעבר הבית. המפגינים החלו לסגת לאחור. לאחר רגעים ספורים הם שבו לציר. הטנק שוב ירה – והם שוב נרתעו. כשהמפגינים שבו בפעם השלישית, הטנק ירה ארבע פעמים, כשהוא בוחר לצורך כך בפגזים חלולים, כדי למזער את הנזק. כאן, כנראה, התרחשה טעות בהערכת גודל ההפגנה. מי שירה, לא ראה חלק משמעותי מהמפגינים בגלל הכביש המתעקל.

 

באזור הבית הריק ומאחוריו נפגעו כ-50 פלסטינים, קרוב ל-10 מהם נהרגו. אחד היה חמוש. השאר אזרחים, כולל שני ילדים. צה"ל התנצל רשמית על הפגיעה באזרחים. אבל בשטח שואלים הקצינים מה היו יכולים לעשות אחרת. הפלסטינים הרי הגיעו ל"קו האדום", ניתנו להם כל האזהרות – והם לא עצרו.

 

ככל שהתבהרה התמונה, והסתבר שלא מדובר בקטסטרופה כמו במבצע "ענבי זעם" בלבנון 96', גברה נחישותם של שר הביטחון והרמטכ"ל להמשיך במבצע על כל שלביו. הצבא גורס שאם יעצור את המבצע בגלל ההפגנה הזאת, מחר כבר תצעד כל עזה לקראתו.

 

הלחימה בתל סולטן ובגזרות נוספות תימשך, אפוא, ותגבר. עד הטעות הבאה. עד שלחץ בינלאומי ייאלץ את צה"ל לצאת. שעון החול של הלגיטימציה הולך ואוזל.