מתבגרים באמריקה

והפעם, לרגל שבוע הספר המתקרב (9 ביוני), ממליץ הסופר יהודה אטלס על סופרים וספרים לילדים ולנוער, מן המיטב של הקלאסיקה האמריקאית: "תום סוייר", "אסופית", "סוד הגן הנעלם", "העץ הנדיב", דוקטור סוס ועוד רבים. הפינה של אטלס, "ילדים גדולים", משודרת במסגרת תוכנית הרדיו "מעבירים לראשון" עם רון נשיאל (רשת ב', שבת, 18:00-20:00). שכחנו את הספר שאתם הכי אוהבים? אתם מוזמנים להוסיף ברשימת התגובות. קריאה מהנה

אחרי שבשבוע שעבר המלצנו על ספרי נוער מהמיטב של הקלאסיקה הבריטית, הפעם – מיקבץ של סופרים מומלצים לקוראים צעירים שנכתבו או נכתבו-אויירו על-ידי סופרים ו/או מאיירים אמריקנים. ולשם גיוון, נערבב הפעם סופרים לגילים שונים, כלומר גם לילדים וגם לנוער. ושיהיה ברור, אלה לא כל הספרים האמריקאים הטובים. יש עוד רבים. זהו מיבחר מצומצם, שבא מתוך האהבות שלי ונקשר לטרילוגיה "ילדים גדולים" (הוצאת "מישכל-ידיעות-אחרונות"). הגולשים מוזמנים להוסיף עליהם את אהבותיו-שלו בתחום זה.

 

מרק טוויין: האריה הגדול

 

וראשון יבוא על הברכה מרק טוויין (1835–1910), או בשמו האמיתי סמיואל לנגהורן קלמנס, האריה הגדול של ספרות הנעורים האמריקנית. כל ספריו הם קלאסיקה ומומלצים בחום, אבל אני רוצה להתעכב כאן על שני הספרים המרדניים, הקונטרוברסליים, שעוררו עליו בשעתם גם את זעם הביקורת: "הרפתקאותיו של תום סוייר" ו"הקלברי פין". שני ספרי הרפתקה ריאליסטיים, מהראשונים בסוגם, שיש בהם מיהול מופלא של אירועים דרמאטיים, תיאורי סביבה וחברה וצבע מקומי. ספרי מרי, שנכתבו כהתרסה ז'אנרית כנגד "ספרי הילדים הטובים" שרווחו אז באירופה ובארה"ב, ספרים צדקניים וחינוכיים למשעי, שבהם הילד הטוב, החרוץ ודובר האמת הופך תמיד לאיש עשיר ומכובד, ואילו השובב, העצלן והשקרן גדל להיות דלפון מסכן.

 

טוויין מעמיד את הסכימה הזאת על הראש. למרות שתום סוייר משקר, גונב, שונא לימודים, נשבע לשווא, מעשן, משגע את דודה פולי, בורח מהבית, משתמט מחובות הכנסייה, זוכה בפרס באמצעות הונאה ומה לא – הוא וידידו היחפן מוכתרים תמיד כמנצחים, בשעה שאחיו, שהיה תמיד "הילד הטוב", תמיד חוטף על הראש.

 

תושבי העיירה האמריקנית יוצאים מתחת עטו של טוויין כחבורה של קרתנים תמימים ופתאים, מתחסדים, צרי-מוח, טרחנים ומעמידי-פנים. דרך הפריזמה של ילד, מתבונן, נטול דעות-קדומות שרואה הכל, בוחן טוויין את הערכים החברתיים והמוסריים של החברה האמריקנית בתקופת קדם מלחמת האזרחים, ובעצם יורד עליה ללא רחמים.

 

ב"הקלברי פין" מוחרף המרי. כאן לוקח את הפיקוד ואת רשות הסיפור הילד הזרוק והיחפן, בנו של שיכור העיירה. נמלט מאימת הנסיונות שעושים אנשים חסודים לתרבת אותו, הוא מוצא את עצמו על רפסודה על נהר המיסיסיפי, בחברת עבד כושי בורח. שני טיפוסי שוליים מובהקים, ששכמותם לא נחשבו עד טוויין כראויים לאיזכור ספרותי, מככבים, זו הפעם הראשונה, כגיבוריו הראשיים של ספר. במסע רב הרפתקאות וסיבוכים הם שטים במורד המיסיסיפי, כל אחד אל החופש שלו.

 

בפתח הספר הזה כתב טוויין את המוטו הבא: "מי שינסה למצוא בסיפור זה מניע – ייתבע לדין. מי שינסה למצוא בו לקח – ינודה. מי שינסה למצוא בו עלילה – יִיָּרֶה!" אין פלא, שמבקרים רבים אמרו אז שאכן אין בו מניע ואין לו לקח ואין בו עלילה. על הספר הזה כתבה לואיזה מיי אלקוט ("נשים קטנות"): "אם מר קלמנס אינו יכול לחשוב על משהו טוב יותר לספר לנערינו ולנערותינו טהורי-הנפש, מוטב שיחדל לכתוב עבורם". החרפות והביקורות הקטלניות שלהם זכה אז ספרו הטוב ביותר של אחד מגדולי ספוריה של אמריקה, יכולות להפיח תקווה בכל סופר שהביקורת יורדת עליו רצח.

 

פְרַנְסֶס הודג'סון בֶּרְנֶט: מתבגרים לבד

 

אחרי טוויין אני רוצה להמליץ על שלושה ספרים של פְרַנְסֶס הודג'סון בֶּרְנֶט (1849–1924), סופרת ממוצא אנגלי, שחיה ויצרה בעיקר בארצות-הברית. גם בחייה וגם ביצירתה היא נודדת כל הזמן בין אנגליה לבין העולם החדש. היא אפילו מעמתת את המולדת הישנה והמעמדית אנגליה עם אמריקה הצעירה והדמוקרטית בספר הראשון שכתבה לנוער, הלוא הוא "לורד פונטלרוי הקטן". ספר שהיה פעם מאוד פופולארי גם בארץ ומאז קצת נשכח.

 

לילד יתום אמריקאי, בן לאב אנגלי (שמת) ולאם אמריקנית, מתברר שהוא נכדו של רוזן אנגלי עתיר אחוזות, כפרים ונכסים, השריד היחיד למשפחתו. הוא מוזמן לאנגליה לטירת הסבא כדי לקבל שם חינוך נאות לקראת עתידו כיורש הרוזנות, זאת בתנאי שאמו האמריקנית אומנם תבוא איתו אבל תוריד פרופיל ולא תגור איתו. הלורד האנגלי הקשיש פשוט לא סובל אמריקנים, ביחוד אמריקניות ש'תפסו' בן אצולה אנגלי. בזכות אופיו המוּלד, התמים, הנדיב והנותן-אמון, כובש הילד בהדרגה את לב הרוזן הזקן והקודר ומפריח אהבה ורגישויות חדשות בהווייתו הצפודה.

 

ספר שנשאר קריא ואהוב עד היום, שבו מפתחת הסופרת את הפנטזיה, שמשותפת כנראה להרבה ילדים ולא-ילדים, שלאמיתו של דבר אתה לא סתם ילד למשפחה אלמונית במקום שכוח-אל אלא נצר למשפחת אצולה, וכשכל זה יתגלה אתה תילקח אל העושר ואל העושר. יש לספר תרגום חדש, ממש מצויין, של יחיעם פדן, בהוצאת מחברות לספרות.

 

השני של ברנט הוא "סוד הגן הנעלם". קלאסיקה ממש. בעצם, האחרון והטוב בספריה. לא נחזור כאן על העלילה; רובנו ראינו לפחות אחד מהסרטים שנעשו על-פי הספר. נאמר רק שגאולתם והבשלתם של שני הגיבורים הבעייתיים שבספר, היתומה מרי ובן האציל החולני והקפריזי קולין, לא מתרחשת עקב התערבות מבוגרים אלא בזכות המאמצים והנחישות של הילדים עצמם; רעיון שהיה חידוש די גדול בזמנה של ברנט בספרות הילדים. חידושים נוספים לאותה תקופה: הרעיון שמחלה גופנית נובעת לפעמים מסיבות נפשיות ועשויה להירפא על-ידי חשיבה חיובית, וכוחה המרפא של ההימצאות בטבע. תרגום: אוריאל אופק, בהוצאת יסוד.

 

שלישי מומלץ של ברנט: "נסיכה קטנה". כן, מלודרמה. יותר מדי דברים קורים שם בקיצוניות, במיקריות ובתיזמונים לא סבירים. אבל זהו סיפור כובש לב על ילדה שנשארת נסיכה בנפשה ובהליכותיה אפילו כשהיא תקועה בעליית גג ומשרתת באותה פנימיית בנות שבה למדה קודם. עוד ספר שבו ילד בעל אישיות חזקה, אמת פנימית, תום וחתירה למימוש עצמי מתמודד עם מבוגרים קשוחים ואטומי לב, ומנצח. תרגום: דליה למדני, בהוצאת כתר.

 

לוסי מוד מונטגומרי: אופטימיות חסרת תקנה

 

ואיך אפשר שלא לכלול ברשימה זו את ספרי האסופית של לוסי מוד מונטגומרי (1874–1942): הג'ינג'ית הסוערת, עם שבעת הנמשים על האף, שנחנה באופטימיות חסרת תקנה ובדברנות חסרת גבולות, שמקווה תמיד לטוב, שמחפשת תמיד את האור שבקצה המנהרה, את הניצוץ האנושי שבכל אדם, את הפיוט שבכל פרוזה ובכל יום סתמי ואפור, שטווה חלומות רומנטיים, שהופכת כל שיח לעץ-חלומות וכל שלולית לאגם-זהרורים.

 

לוסי מוד מונטגומרי, שהיתה בעצמה יתומה מאמהּ מגיל 21 חודש, כתבה שמונה ספרים בסידרה זו, שרק חמישה מהם תורגמו לעברית. הראשון הוא הטוב שבכולם, אבל מי שאהב את הראשון לא יוותר גם על האחרים, שבהם אן מאבונלי הופכת קודם לתלמידת סמינר למורים, אחר-כך למורה ולבסוף לרעייתו ולאם ילדיו של הרופא גילברט בליית', אותו נער שקרא לה "גזר!" כשהיו בבית-ספר והיא כתגובה ניפצה על ראשו את לוח הציפחה שבידה. יש רבים – בעיקר רבות – שממש מתים על התרגום הישן של פישמן לשלושת ספרי הסידרה הראשונים. אחרים ודאי ימצאו עניין בתרגומים המשובחים והמודרניים יותר של טלי נתיב-עירוני, טלי דאי ואלאונורה לב, כולם בהוצאת כתר.

 

לודוויג במלמנס: איורים וירטואוזיים

 

ספר ילדים מצוייר, ממש דליקטס, הוא "מדלנה" – מדלַיין במקור – היחיד מששת ספרי סידרה זו שתורגם לעברית (תרגמה: אבירמה גולן, הוצאת מודן). הספרים נכתבו וצויירו בגאוניות על-ידי לודוויג במלמנס (1898–1962), צייר וסופר ממוצא גרמני-אוסטרי שחי ויצר בארצות-הברית. אלה ספרים שכמעט כל ילד להורים דוברי אנגלית מכיר מינקותו, וילדי ישראל, כמה חבל, בקושי מכירים אחד.

 

איורים וירטואוזיים, גם בשחור-לבן וגם בצבע, וטקסט מיני-מינימליסטי על תריסר ילדות שלומדות בפנימייה בפאריז, ועושות כל דבר בשתי שורות ישרות ובצייתנות למופת. כולן, חוץ ממדלנה, שמגלה אופי עצמאי. מה קורה כשמדלנה עוברת פתאום ניתוח אפנדציט – את זה תוכלו לראות ולקרוא בספר הנפלא הזה.

 

וויליאם סרויאן: פיוט נוגה 

 

כדאי גם לנסות ולקרוא את ספריו של וויליאם סרויאן (1908–1981); ספרים, כשאני הייתי ילד נקראו באהבה גדולה גם על-ידי קוראים צעירים. ספרים ממש נפלאים, הומניים, מלאי פיוט נוגה, על ההוויה הארמנית ועל התוגה הארמנית בגלות אמריקה. אני מתכוון ל"הקומדיה האנושית", סיפורה של משפחת מקוליי משדרות סנטה קלרה באיתקה, קליפורניה: יוליסס הילד החקרני, הומר נער המיברקה, האחות בס, האח החייל מרקוס, האמא, משפחה ארמנית כל-כך אנושית, נוגעת ללב, אופטימית, חמה, מפיחה תקווה. תירגם, די מזמן, יצחק עברי (עם עובד). למי שיצליח להתגבר על ארכאיות התרגום מזומנת חוויה נפלאה. והספר השני: "שמי ארם", סיפורים, בתרגום גילה הרציג (זמורה ביתן).

 

סילברסטיין: הכי נפלא 

 

המלצה חמה במיוחד: לקרוא את ספריו לילדים של של סילברסטיין (1930–1999). כולם, פרט לאחד, תורגמו לעברית. ולא להסתפק רק ב"העץ הנדיב", "החתיכה החסרה", "החתיכה החסרה מוצאת את O הגדול" ו"ג'יראף עם אורך מוסף". גם אלה נפלאים, ו"העץ הנדיב" היה ונשאר גם רב-מכר היסטרי, גם בארץ. אבל, גוף העבודה העיקרי של סילברסטיין, יהודי אגב, הוא שלושת ספרי השירה שלו לילדים: "בקצה מידרכת הרחוב", "אור בעליית הגג" ו"ליפול למעלה".

 

שלושה ספרי שירה לילדים, הכי נפלאים שאפשר לתאר, בכל אחד כמאה שירים עם איורי המחבר, אנארכיים, נכונים לראש של ילד, מלאי הומור, רעננות, ראש טוב, כיף. שירים מצחיקים, מערבלים מציאות ודימיון, רגישות עם אירוניה, ריאליה עם עולם-הפוך, קלילות עם עומק, ליריקה עם פטיש-בראש ומישחקי-מילים עם הומור של בית-קברות. תירגמו: בני הנדל ובניו שחר ואוֹרי. הוצאות אדם, ידיעות אחרונות ומודן.

 

מוריס סנדק: התמודדות עם הפחד

 

המלצה חמה לקטנים: "ארץ יצורי הפרא" שכתב וצייר מוריס סנדק (יליד 1928), שממנו אפשר ללמוד פרק על הכעס ועל הפיוס בין אמא לילד, על הפחד ועל ההתמודדות עם הפחד ועל עשייתם של ספרים יפים. תירגם: אוריאל אופק, הוצאת כתר.

 

עוד ספר מומלץ של סנדק: "היגלטי פיגלטי פופ!" ולא רק מפני שאני תרגמתי אותו (הד ארצי). וליד סנדק אני רוצה להזכיר את "אהרון והעיפרון הסגול" שכתב וצייר קרוקט ג'ונסון (1906–1975) ואת שני ספרי ההמשך שלו. ילד יוצא למסע של חקירת העולם וחקירה עצמית בנופים שהוא עצמו מצייר אותם.

 

דוקטור סוס: חגיגה של הומור

 

המלצה נוספת לאותם גילאים: כל ספרי דוקטור סוס (1904–1991) – הלוא הוא תיאודור גייזל – שאותם הוא גם כתב וגם צייר. חגיגה של הומור ונונסנס וראש מוטרף לגמרי; שעשוע שמאפשר, אגב הנאה, גם ללמוד משהו על מילים ועל משמעותן; המצאתיות ודמיון פורצי גבול ועם זאת יכולת לחדש תמיד. רוב תרגומי סוס: לאה נאור, בהוצאת כתר. גם אבירמה גולן, בהוצאת דביר, ולפניהן גם לאה גולדברג ("המלך צב-צב וסיפורים אחרים", ספריית פועלים).

 

ולסיום - פטרישיה מקלקלן: דבר כזה עוד לא קראתם

 

ואחרונים חביבים, שני ספרים מדהימים של פטרישיה מקלקלן (ילידת 1938): "שרה פשוטה וגבוהה" (תרגם: דוד רגב, הוצאת עם עובד) ו"עפרוני" (תרגמה: שלומית אפל, הוצאת עם עובד). את הסרטים ודאי ראיתם בערוץ הולמרק, עם גלן קלוז וכריסטופר ווקן, יחד עם סרט שלישי, "סוף החורף", שהספר שלו עדיין לא יצא.

 

אני לא מוסיף אף מילה חוץ מזה שדבר כזה עוד לא קראתם בחיים שלכם, ושימו לב: היופי הוא לא רק במה שכתוב אלא בייחוד בין השיטין. בלט קאמרי של תנועה לקראת מגע, של ארבע נפשות שמחפשות אהבה. עם כל האחריות, מי שייקח אותם ליד יאהב אותם לנצח. תרגום: דוד רגב, עם עובד.