מה עושה אותנו מאושרים?

מחקר חדש בבנק ישראל על שביעות רצונו של האזרח הישראלי מלמד כי ככל שהכנסת משפחתו גבוהה יותר מזו של משפחה דומה - מרגיש מר ישראלי יותר שבע רצון מחייו. נשים, מסתבר מהמחקר, שבעות רצון מעבודתן יותר מגברים

לפני 9 חודשים פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממצאי סקר חדש, שגילו כי 83% מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל מרוצים מחייהם. ממצאי הסקר הראו גם כי כמחצית האוכלוסייה הבוגרת בארץ מרוצה ממצבה הכלכלי, וכי כמחצית מהעובדים במשק מרוצים ממשכורתם.

 

מדובר בסקר החברתי הראשון, שערכה הלמ"ס בשנת 2002 בקרב כ- 7,000 אזרחים בוגרים בכל רחבי הארץ. סקרים מסוג זה, המאפשרים להעריך את שביעות רצונם של האזרחים, נערכים בעולם באופן שוטף, בעיקר בארצות הברית ובאירופה. אצלנו מדובר כאמור בסקר ראשון, אולם הלמ"ס כבר הודיעה כי בכוונתה לקיים מעתה סקר דומה מדי שנה.

 

מחקר חדש שהתפרסם השבוע מאפשר לנו להעמיק את ההצצה אל החומרים שבונים את שביעות רצונו של מר ישראלי. ממצאי המחקר מאפשרים לנו גם לבחון את ההבדלים באושר בין הקבוצות השונות באוכלוסייה, ולכמת את התרומה של המאפיינים הכלכליים-חברתיים לשביעות הרצון מהחיים. את המחקר, המתבסס על ממצאי הסקר החברתי של הלמ"ס, ערכו נעם זוסמן ודמיטרי רומנוב ממחלקת המחקר של בנק ישראל.

 

כמה מרוויח השכן

 

לשאלת שביעות הרצון מהמצב הכלכלי יש יותר מתשובה אחת: מצד אחד, התפישה הסובייקטיבית (האם אתה מרוצה ממצבך הכלכלי?), ומצד שני, המצב האובייקטיבי, כפי שהוא משתקף מהנתונים היבשים של הכנסת המשפחה. הממצא הראשון בהקשר זה הוא שאזרחי ישראל מודעים היטב למצב הכלכלי. בעשירון התחתון, 76% אינם מרוצים ממצבם הכלכלי, לעומת 24% בלבד בעשירון העליון.

 

ממצא לא מפתיע מראה כי עלייה בהכנסה המשפחתית מגדילה את שביעות הרצון מהחיים. נתון מעניין יותר מצביע על כך שהאושר האישי של מר ישראלי תלוי לא רק בהכנסתו המוחלטת, אלא גם בגובה הכנסתו בהשוואה להכנסה של קבוצות אחרות באוכלוסייה. ככל שהכנסת משפחתו גבוהה יותר מזו של משפחה דומה – מרגיש מר ישראלי יותר שבע רצון מחייו.

 

תפישת היחסיות של העושר בקרב היהודים הלא חרדים משתנה בהתאם לגובה ההכנסה: עניים ובני מעמד הביניים שמצבם הכלכלי טוב מזה של משפחות אחרות בקבוצת הייחוס שלהם, מאושרים יותר. לעומת זאת, שביעות הרצון של העשירים כמעט ואינה גדלה כאשר מעמדם הכלכלי טוב יותר יחסית לעשירים אחרים.

 

למר ישראלי חשוב גם מיקומו הכלכלי ביחס לשכנו: שביעות רצונו מהחיים גדלה ככל שהמדד הכלכלי-חברתי של משפחתו גבוה יותר מהמדד הממוצע של המשפחות בעיר מגוריו. במקרה הפוך, שבו הרווחה הכלכלית של משפחתו נמוכה מהרמה הממוצעת בעיר מגוריו, הפגיעה בשביעות רצונו גדולה פי 2 ויותר.

 

שכירים ועצמאים

 

אחד הנדבכים המרכזיים בעיצוב שביעות רצונו של מר ישראלי מעבודתו ומחייו הוא המאפיינים התעסוקתיים שלו – הכנסתו, משלח ידו, היקף שעות העבודה, הביטחון התעסוקתי שלו ועוד. בהקשר זה, מספק המחקר של בנק ישראל הפתעה קטנה: שביעות הרצון של העצמאים בארץ מחייהם נמוכה בהרבה מזו של השכירים. זאת בשעה שברחבי העולם נמצא שעצמאים מאושרים יותר משכירים, בשל חופש הפעולה שלהם, היעדר ממונים ופעילותם במסגרת עסקים קטנים.

 

מחברי המחקר מעריכים כי התוצאה הייחודית בישראל נובעת, בין היתר, מהעובדה שבשנת 2002, שבה נערך הסקר של הלמ"ס, שרר בארץ מיתון חריף, שפגע בהכנסות העצמאים הרבה יותר מאשר בהכנסות השכירים. עוד מתברר מהמחקר כי עצמאים המעסיקים שכירים (המהווים כשני שליש מכלל העצמאים במשק) שבעי רצון מחייהם יותר מעצמאים העובדים לבדם. בניגוד לנתון הקודם, נתון זה דווקא דומה לממצאים במדינות אחרות בעולם.

 

נשים מרוצות יותר

 

נשים, מסתבר מהמחקר, שבעות רצון מעבודתן יותר מגברים, ועובדה זו נכונה בכל היקפי המשרה. מחברי המחקר מספקים לכך הסבר אפשרי: "אולי משום שעדיין רווחת התפישה שנשים הן מפרנסות משניות, ולכן ניתן להן יותר חופש בחירה אם לעבוד ובאיזה משרה".

 

כאשר מדובר בחלקיות המשרה, אין הבדל בין 2 המינים – גם בקרב הגברים וגם בקרב הנשים מושגת שביעות הרצון הגבוהה ביותר בתעסוקה במשרה מלאה. לעומת זאת, העובדים המועסקים שעות רבות (יותר מ- 50 שעות בשבוע) פחות שבעי רצון מעבודתם מעובדים המועסקים במשרה מלאה.

 

נתון נוסף מצביע על כך שהחשש מפיטורים הולך ופוחת ככל שגדל הוותק במקום העבודה, והוא שב ועולה אצל עובדים ותיקים מאוד. עובדים מבוגרים חוששים מאובדן מקום עבודתם יותר מעובדים צעירים בעלי אותו ותק. זאת בשל ההעדפה שיש למעסיקים לעובדים בעלי פריון גבוה ושכר נמוך.

 

כשליש מהמועסקים במשק שהו בשנת 2002 מדי יום חצי שעה ומעלה בדרכם מהבית לעבודה. נסיעה ממקום המגורים לעבודה ובחזרה כרוכה בהוצאה כספית, בבזבוז זמן ובאי נוחות. מהמחקר מתברר כי נסיעה ממושכת לעבודה מקטינה את שביעות הרצון מהחיים, גם כאשר לוקחים בחשבון את השילוב של שביעות הרצון מהעבודה, מההכנסה ומדירת המגורים. לדברי מחברי המחקר, הארכת משך הנסיעה בשעה מחייבת מתן פיצוי כספי חודשי בסדר גודל של כ- 1,800 שקל, השקול לכשליש מהשכר נטו.

 

מלכוד האבטלה

 

אחד הגורמים המרכזיים לירידה בשביעות הרצון של הפרט היא האבטלה, והתמשכותה מגבירה את תחושת הייאוש בקרב מחוסרי העבודה. מצד שני, מפתחים המובטלים הותיקים תהליך של התאמת ציפיות כלפי מטה, הגורם בטווח הארוך להקטנת שיעור הירידה בשביעות הרצון. כתוצאה מכך נקלעים המובטלים פרק זמן ארוך למלכוד, שכן אלה שהאבטלה הממושכת אינה פוגעת קשות בשביעות רצונם מהחיים אינם ממהרים לשוב ולהשתלב במעגל העבודה.

 

עוד מתברר מהמחקר כי מובטלים משכילים נפגעים יותר מאחרים, וכי הפגיעה בשביעות הרצון של מובטלים עולים חדשים עולה על זו של מובטלים מקרב הישראלים הותיקים. שביעות הרצון של גברים מובטלים נמוכה מזו של נשים מובטלות, בדומה למה שקורה בתחום זה במדינות אחרות בעולם.

 

במקביל לירידה בהכנסתו, נחשף המובטל גם לתופעות שליליות נוספות, כגון פגיעה בדימוי העצמי שלו ובמעמדו החברתי. להערכת מחברי המחקר, תופעות אלה שקולות לכ- 3,000 שקל לחודש (למובטלים שעבדו ערב אבטלתם במשרה מלאה ברמת השכר הממוצע במשק). ממצאים אלה, הם אומרים, סותרים את הטענה הרווחת, לפיה האבטלה היא בעיקר רצונית.