שאלות שמציקות לאיטלקים

מי מתחתן עם נעליים ירוקות, מדלג על ארוחת צהריים ומשתמש במכשירים חשמליים במטבח? הישראלים! ככה לפחות חושבים תושבי טוסקנה שנאלצים להסתפק בתשובות של צאלה רובינשטיין לשאלותיהם המציצניות

הם אולי יותר מנומסים מאיתנו, אבל הם לא פחות סקרנים. לשפה האיטלקית יש את הדרכים העדינות שלה לתהות על קנקנם של מנהגים ואנשים הנראים תמוהים לדובריה. החיים בפרובינציה לא מספקים הזדמנויות רבות להתחכך עם זרים (שאינם תיירים), כך שבחלקי נפלה לא רק הזכות לענות לישראלים על שאלותיהם, אלא גם התפקיד היוקרתי של סיפוק חלק מיצר המציצנות של האיטלקים  - לחיים בכלל ולמטבח בפרט.

 

כשהיית חיילת, באיזו מלחמה השתתפת?

 

למעט בדיווחיה העינייניים של לילי גרובר, הכתבת המיתולוגית של ערוץ RAI 1 מעיראק - בפוליטיקה ובתקשורת משתמשים בטרמינולוגיה רומנטית לתיאור עלילות הגבורה של החיילים האיטלקיים בעיראק, חיילים הנקראים בפי כל 'כוחות השלום'. "איך יכלו להתנקש בחיילינו האמיצים בפלוג'ה, אלה שבאו להשכין שלום?" תוהים כולם.

 

הילה רומנטית אופפת את כוחות הבטחון, גם את אלה שמנסים להשכין שלום באמצעים אלימים וצודקים. מכיוון שהשירות בצה"ל נכלל גם הוא בקטיגוריית השלום, ההילה המפוקפקת אופפת גם אותי.

 

נכון שנעלי כלה ירוקות הן מסורת יהודית עתיקה?

 

לא, אבל הן ממש התאימו לשמלת הכלולות שלי. המוזמנות המופתעות (וגם התופרת, שהמדידה האחרונה עם הנעליים השאירה אותה פעורת פה) ייגעו את מוחן בשאלת הנעליים, עד שאחת מהן פסקה בידענות ש"זוהי מסורת יהודית עתיקה. ככה מתחתנים אצלם". שבוע אחר כך, במינימרקט השכונתי, בירכה אותי הקופאית בלבביות וסיפרה לי על בקיאותה רבת השנים במסורת הנעליים הירוקות.

 

איזה ארוחה אוכלים באחת עשרה בבוקר?

 

היום קוראים לזה בראנץ', אבל במקור קראו לזה 'הג'חנון של סבתא רחל בשבת'. "ומה עם ארוחת צהריים?" הדעת האיטלקית לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות שניתן לדלג על ארוחת אמצע היום. הארוחות המקומיות - בנוסף לכל שאר החוקים המלווים אותן - יכולות להתקיים רק בשעות קבועות, וללא סטיות. 

 

כל תייר ממוצע שחשקה נפשו בארוחת צהריים בשעה 15:00 מכיר את התדהמה על פניהם של המקומיים, שהרי המטבח נסגר בשתיים וייפתח שוב רק לקראת הערב. בכאוס האיטלקי יש רק דבר אחד ידוע: זמני ארוחות קבועים ובלתי גמישים. תירוצים כמו "התעוררתי מאוחר ועוד מוקדם לי לארוחת צהריים" אינם קבילים, וגם בבית - אין אוכל למאחרים.

 

תגידי, כשמאורו בעבודה - עם מי את אוכלת?

 

אכילה, אחד הסקרמנטים המקודשים ביותר לאיטלקים, אל לה להתרחש בבדידות. לכל ארוחה צריך מניין, ואם אין כזה – אז גם ארבעה אנשים, ובמקרה הגרוע שניים בלבד, יספיקו. אין לאכול פיצה מול הטלויזיה, אין לנגב בעמידה מעל השיש פוקצ'ה בפסטו ואין לאכול לבד תוך עילעול בעיתון המונח על השולחן. ככה יוצא שאני סופגת פרצי רחמים כשמתברר שלא תמיד יש לי למי להגיד "תעביר לי את המלח", ואני זוכה למילות עידוד והערכה בגין ההקרבה העצמית הכרוכה בעניין.

 

אתם באמת משתמשים במיקרוגל?

 

כן, וגם באופה לחם ובמייבש כביסה. זה לא שפלאי הטכנולוגיה לא הגיעו לכאן - אבל משום מה לא נעשה בהם שימוש. מון-שרי, שפיתח יחסי שנאה- אהבה עם מכונת הלחם, טוען ש"בלחם צריכה להיות אהבה" ואם לא לשים את הבצק ביד זה ממש לא אותו הדבר. זה לא מונע ממנו להזמין מהמכונה "את זה עם הקימל".

 

כל מכשיר מטבח חשמלי מעורר דחייה, שהרי תמיד קיים החשש שקיצורי דרך (חיתוך בפוד פרוססור! אללי!) לא יניבו את התוצאות הקולינריות האיטלקיות הסטנדרטיות, ואז – אוי לה לבושה, ואוי לה לאישה. מצד שני, במשק-בית איטלקי רווי ידיים עובדות, מי בכלל צריך עזרים טכניים?