יש רק בן אדם אחד בישראל, כנראה, שיכול להרשות לעצמו לגשת לשמעון פרס בלי להתבלבל בדרך, להתיישב מולו במזנון הכנסת, ולדרוש ממנו, במילים הכי פשוטות, בלי יותר מדי חוכמות, לשכוח מחלום ממשלת האחדות. לאדם הזה קוראים עוזי כהן, והוא סגן ראש עיריית רעננה ויו"ר סניף הליכוד בעיר, ואחת התופעות הפוליטיות המרתקות ביותר בישראל, שעלה השבוע לכותרות כשיצא להגן על חברו, שר החוץ סילבן שלום.
ביום שני בצהריים, כשראה אותו מתקרב אל שולחנו, פרס ניסה למנוע את מפגש הפסגה. "אל תתקרב אליי", עקץ יו"ר העבודה את האיש שערב קודם איים על חבריו בליכוד כי אנשי העבודה ידביקו אותם בכל מיני מחלות נוראיות. "אני אסרטן אותך". אבל כהן לא ויתר. הוא צפצף על הציניות של פרס.
"תשמע, שמעון", אמר סגן ראש העירייה, בעודו מתיישב בניחותא מול זוכה פרס נובל לשלום, "מה אתה רוצה מהחיים שלנו? תן לנו לחיות לבד. אל תשגע את אריק שרון. מי שהביא את השלום זה לא אתה. אתה הבאת את אוסלו, ויש לנו אלף הרוגים. הליכוד יביא את השלום בלי הרוגים. תשאל את הערבים למי הם מאמינים יותר, לליכוד או לעבודה. הם מאמינים לליכוד".
פרס, כדרכו, משך בכתפיו, ניסה להסביר כמה חשוב לפנות יישובים בעזה. מה כבר היה לו לעשות? בסופו של דבר, כהן קם ועזב את השולחן, מרוצה מעצמו.
עוזי כהן הוא אכן תופעה מרתקת, אפילו בנוף הפוליטי המקומי, שכבר ידע תופעות מרתקות ומוזרות למיניהן. ואולי, כהן הוא בעצם רק תבנית נוף מולדתו, או במקרה הזה – תבנית נוף מפלגתו. הוא בוטה, לעתים אלים בסגנונו, יורה מילים מפיו כאילו היה מכונת ירייה. הדברים שהוא אומר נשמעים לא פעם מאיימים למדי, חסרי רסן ממש. הוא לא משחק על פי הכללים המקובלים, אבל התקשורת אוהבת אותו, כי הוא מסוגל לספק את הכותרת של מחר; והוא, בתמורה, אוהב אותה בחזרה, מפנק אותה, משתמש עד תום בבמה הרחבה שהיא פורסת לרגליו.
הפוליטיקאים בליכוד, ביתו הפוליטי החם, סולדים בחלקם ממנו ומסגנונו, אך מעטים מעזים להתעלם ממנו. החשש מכוחו גדול מדי, וכך גם הסיכון להסתבך עם גייסות חברי המרכז שנתונים למרותו. הוא מסתובב במסדרונות הכנסת כבמסדרונות ביתו, מוציא ומביא, מחליט וקובע, מושך בכל החוטים שבהם יש לו עניין וצורך. הוא כמעט תמיד מעונב, נע ונד ממקום למקום, מעט מכופף בגבו, אש בעיניו וצעקה מוכנה בבטן. כיפה דבוקה לראשו, אך לעתים, כששומעים אותו מדבר ממעמקי נפשו, נדמה כי אין לו אלוהים, נדמה שהוא חושב שכולם, כולל ראש הממשלה ונשיא ארה"ב, עובדים אצלו.
זהו עוזי כהן, אולי הסמל הבולט ביותר של מרכז הליכוד בשנים האחרונות, האיש שאחראי, אולי יותר מכל אחד אחר, לתדמית השלילית שיש לגוף הזה. זהו עוזי כהן, שהצליח בתחילת השבוע, בעזרת עוד התבטאות חריפה ויוצאת דופן, למשוך אליו את כל הזרקורים. ככה, בשני משפטים בוטים, שבהם הבטיח, בהתאמה, מלחמת עולם וסרטן אם שר החוץ יוזז מכיסאו ואם מפלגת העבודה תכנס לממשלה - הפך כהן את התנגדות חברי הליכוד להקמת ממשלת אחדות עם העבודה למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, למשהו שהוא הרבה יותר ממילים. הוא הפך את ההתנגדות הזאת למשהו שאפילו אריאל שרון צריך לקחת בחשבון. עוזי כהן, שבנאום של ארבע דקות בסוף כנס של קצת יותר ממאתיים איש, הצליח לבטא בצורה הכי בהירה שאפשר עד כמה השנאה למפלגת העבודה גדולה בקרב אנשי מרכז הליכוד.
לא הגזמת קצת עם איומי הסרטן, שאלתי אמש את כהן, לאחר שיצא מביתו של השר סילבן שלום ברמת גן, לאחר כנס תומכים. לא, הוא אמר. אני רק שיקפתי את מה שחושבים האנשים בליכוד. אני הולך עם סילבן עד הסוף. בבחירות האחרונות קיבלנו ארבעים מנדטים. העם אמר לא למדיניות של המערך, של העבודה. כשאמרתי את מה שאמרתי ייצגתי את מה שכולם אומרים. הייתי השופר שלהם.
ובכל זאת, ניסיתי, אמרת "סרטן". זאת השוואה קצת קשה... תראה, ניסה כהן להסביר, כשאמרתי סרטן, התכוונתי שהם ייגרמו נזקים חברתיים ואחרים. הם הרי רוצים להיכנס לממשלה, להיות בפנים, לעשות נזקים, ואז לפרוש ולהשאיר את הליכוד כמו ספינה בלב ים. אותם לא מעניין הציבור, ואני לא מאמין להם בשום דבר. אני מעדיף להאמין לסיעות הערביות בכנסת. מה שהעבודה עושה היום, אפילו ערבים לא ייעשו יותר גרוע.
הייתי מחליף את השם של מפלגת העבודה במפלגת הרולטה. ככה מתאים להם יותר, כי הם מהמרים על כל הקיום של המדינה הזאת. אתה רציני, שאלתי. אתה באמת מאמין ששמעון פרס וחבריו מהמרים על המדינה. בוודאי, אמר כהן בלי להתרגש. שמעון פרס מוכן למכור את המדינה בשביל כסא. והוא לא מכחיש את זה. הוא אמר לך את זה, שאלתי. הוא לא אמר את זה בשפה הזאת, ענה כהן. הוא אמר את זה בשפה דיפלומטית. אבל בסוף, זה מה שתקבל.
כדאי לשים לב...
...לאיומי הבחירות של ראש הממשלה, אריאל שרון. שרון, בהתבטאות נדירה באורכה ליום שאינו חג לאומי כלשהו, איים ביום שני על חבריו לסיעה, כי אם לא ייתמכו בו, או לחילופין, לא ייתנו לו להקים ממשלת אחדות עם העבודה – יילך לבחירות. ככל שהאופציה הזאת נשמעה הגיונית עד שהוא אמר אותה בקולו, כך היא הפכה פחות הגיונית ברגע ששרון איים בה על חבריו.
בעניין זה, חשוב לזכור דבר אחד: אם יש משהו שראש הממשלה באמת לא רוצה, הרי שאלו בחירות. נכון, המציאות הפוליטית עלולה לדרדר אותו לשם, אבל שרון בוודאי יודע כי גם אם ינצח במאבק על ראשות הליכוד מול בנימין נתניהו (דבר שלא לגמרי מובטח), וגם אם יזכה שוב בארבעים מנדטים מהציבור (עוד דבר שלא לגמרי מובטח) – הסיעה שלו תהיה לעומתית פי שניים לערך ממה שהיא היום. כלומר, במקום 12 "מורדים", יהיו עשרים ויותר.
זאת, משום שאת חברי הכנסת בוחרים חברי המרכז, ולא כלל חברי התנועה, כמו במקרה של המנהיג. ובמקרה הזה, כשבין שישים לשבעים אחוז מחברי המרכז זועמים על רעיון ממשלת האחדות, ומספר דומה מתקשה לעכל את תוכנית ההתנקות ומבטיח לנקום במי שתמך בה – ספק רב אם אישים כמו אהוד אולמרט ושאר תומכי ההתנקות יהיו רבים מדי ברשימה. ואם היום קשה לשרון לתפקד בכנסת ולנהל את המדינה, מעניין יהיה לראות כיצד הוא יתפקד עם כמות כפולה של מורדים למיניהם.
... גם לדברים של שמעון פרס על חוסר כוונתו לסלוח לעצמו אם יפספס את ההזדמנות לעשות שלום. פרס אמר השבוע, יותר מפעם אחת, כי הוא רוצה לעשות כל מאמץ כדי להוציא את תוכנית ההתנתקות לפועל. אותי, הוא אמר, לא יוכלו להאשים שלא ניסיתי. ובמקרה הזה, האם יכול להיות ששמעון פרס יהיה מוכן לוותר, בשביל השלום, כמובן – על כסא שר החוץ, למשל?