דרום יפן: שם אפילו יותר טעים

בקיושו, האי הדרומי של יפן שהיה יעד להפצצה אטומית במלחמת העולם השניה, הסויה עדינה יותר, הוואסבי טרי יותר והדגים גדולים יותר. איריס ז'ורלט וקזוקו סאן מתגעגעות

שדה האירוסים בסנקאיאן גרדאן יוקוהומה, מתגלה לפנינו במלוא הדרו. קזוקו סאן שולפת את המצלמה, "איריס סאן, אני רוצה לצלם אותך עם האירוסים". אני נענית בשמחה ומוצאת את עצמי מדגמנת בסדרת צילומי שטח עבור בעלת המצלמה הדיגיטלית המשוכללת, המודל האחרון מבית היוצר של סוני. אני מבקשת לצלם גם אותה, אך מקבלת סרוב ביישני-תקיף.

 

אנחנו מתיישבות על ספסל מול האגם ופוצחות בשיחת נשים. קזוקו סאן מספרת לי בדאגה על בתה הצעירה שרוצה לעזוב את העבודה. אני מנחמת אותה בצרותי שלי וחושבת בפעם המאה על שתינו: כמה שונות אבל כמה דומות. אחרי ששפכנו את ליבנו זו בפני זו, הגיע הזמן לדבר על מחוזות ילדותה של קזוקו סאן: והפעם קיושו על המפה.

 

אלף עגורי נייר יוציאו אותך מהבוץ

 

קיושו הוא האי הדרומי של יפן. קזוקו סאן נולדה וגדלה בו, אבל חיה בטוקיו כבר 10 שנים עם בעלה וילדיה. ממש כמו ירושלמים שעוברים לתל-אביב וממשיכים להתגעגע, גם היא לא שוכחת מאיפה הגיעה.

 

היא נולדה בעיר קוקורה, במחוז פוקאוקה שבאי קיושו. בבבוקר של היום הנורא ההוא בשלהי מחה"ע ה-2, בו הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי, אנשי העיר קוקורה צעדו בשלווה לעבודתם, בלי לחשוד שממש ברגע האחרון התקבלה החלטה גורלית אצל האמריקנים: בשל תנאי מזג אוויר קשים באזור הוחלט להעביר את יעד ההפצצה מקוקורה (שבה היו מפעלי נשק ופצצות) לעיר נאגאסקי. כך נצלו בנס בני משפחתה של קזוקו סאן, שעבדו באותו יום במפעלים.

 

הגברים היו בחזית והנשים עבדו במפעל. היום, שישים שנה אחרי, עדיין סובלים בני העיר הקטנה מרגשות אשם. אני מסבירה לקזוקו סאן את ההבדל בין המילים "להיות אשם" ולהרגיש "רגשי אשמה" guilt ו-guilty והיא מודה על האבחנה שעוזרת לה למקד את הרגשות.

 

בעירה, כך מספרת קזוקו סאן, הוקמה אנדרטה מיוחדת לזכר הנופלים ובמרכזה בחורה המחזיקה עגור הצופה לכיוון נאגאסקי. היא מסבירה לי שכאשר מישהו נמצא בצרה, מומלץ להכין לו אלף עגורים מקיפולי נייר (אמנות האוריגמי) כדי לחלץ אותו מהבוץ. אחרי שהורידה מליבה את הנושא המעיק, אנחנו עוברות לדברים משמחים יותר.

 

מתוק לו: האוכל של קיושו

 

"אז מה כל כך מיוחד בו, באוכל?" אני שואלת את קזוקו. היא נאנחת, "איריס סאן, אני חיה כבר 10 שנים בקאנטו (האזור המרכזי של האי הונשו, בו ממוקמת טוקיו) ועדיין לא הצלחתי להתרגל לאוכל כאן. הוא כל כך שונה ממה שגדלתי עליו. אצלנו האוכל הרבה יותר טעים", היא קובעת בנחרצות.

דג עטוף במלח וצלוי. מעדיפים דגים לבנים או כחולים, ולא טונה

 

"הוא קל ופחות מלוח - כי רוטב הסויה שלנו שונה. האוכל שלנו מתוק. בקאנטו האוכל מלוח מדי! המיסו סופ שלנו", פניה זורחות פתאום, "עשוי מדאשי (ציר דגים) אמיתי מפתיתי דג בוניטו מיובש, ולא מאבקה כמו בקאנטו! ואנחנו משתמשים באצת ים מיובשת מיוחדת במינה שמגיעה מהאי הצפוני, הוקאידו.

 

"אנחנו גם מוסיפים סרדין מיובש, איריקו, שמגיע מקגושימה (אזור בקצה הדרומי של האי קיושו) אבל הדאשי הכי טעים עשוי מדג מטוגן", היא אומרת. "איזה דג?", אני מקשה, "frying fish, frying", היא בשלה. לוקח לי שתי שניות להיזכר. יפנים (אינטליגנטים ומשכילים ככל שיהיו) מחליפים תדיר בין L ל-R והיא התכוונה הפעם להגיד flying fish, או דג מעופף, טוביו ביפנית. "זה הדאשי הכי טוב שיש לנו בקיושו", היא מכריזה בגאווה.

 

געגועים לקיושו: פוגו ענק, אטריות חלקות

 

אני מספרת לה על החוויות הקולינריות המסעירות שהיו לי בביקור (הקצר מדי) בחבל קאגושימה.בראש ובראשונה: סאצומה אגה - מין פשטידת דגים מטוגנת ומופלאה. "איריס סאן", היא מספרת בחגיגיות, "סאצומה זה השם הישן של קאגושימה".

 

דגים אטריות סו-מן ממתקן מיוחד

 

"אנחנו אנשי קיושו מעדיפים דג כחול (מקרל), או לבן (הליבוט, פלאונדר), שלא כמו אנשי קאנטו שסוגדים לטונה. רוטב הסויה לטבילת הסשימי, עדין בהשוואה לקאנטו - שלהם מאפיל על טעם הדג" היא מציינת בתרעומת מה.

 

"המיסו שלנו", היא מסבירה, "חום בהיר. הוא עשוי משעורה וטעמו מתוק יותר מזה מהקובל בקאנטו. אנחנו גם משתמשים באצת קומבו משובחת במיוחד, שבאה מהוקאידו - נרוטו קומבו - ובכלל הכל אצלנו מתוק יותר: אנחנו משתמשים ביותר סוכר".

 

גם הפוגו הכי טוב ביפן מגיע מקיושו: וזה בגלל תנאי האקלים וטמפרטורת המים המאוזנת באוקינוס - מה שמעודד את הפוגו לגדול למימדים עצומים. "בכלל, כל הדגים אצלנו יותר שומניים ולכן יותר טעימים. בחורף אפשר למצוא בקיושו את דג הפוגו המשובח ביותר", היא מבטיחה לי. ואני יכולה להעיד, בכל שנה היא מזמינה משלוח מיוחד מאמה בקיושו - המגיע במשאית קירור - ומכנסת את כל חברותיה לסעודת פוגו ביתית. "הפוגו זמין יותר בקיושו ולכן גם הרבה זול יותר" היא ממתיקה לי סוד.

שורש וואסבי טרי, מגורר (במתקן מיוחד) על אטריות סובה

 

אני נזכרת באטריות המיוחדות שאכלתי בקיושו. סוג של סו-מן דקיקות כחוטים. הן הסתובבו במתקן מיוחד ואנחנו דגנו אותן בעזרת מקלות, תוך כדי שהן מסתחררות במהירות במים הקרירים. הסבירו לי שבקיושו אטריות הראמן לא מסולסלות כמו בטוקיו אלא ישרות, והמרק סמיך ובהיר יותר. בכלל לראמן של קיושו יש מוניטין נכבד ברחבי יפן. לצידן הוגש איו - דג נהרות קטן וצלוי בדיוק כמו שצריך.

 

בארוחה הבלתי נשכחת ההיא טעמנו גם אטריות סובה המוגשות בליווי ווסאבי טרי ופומפיה מיוחדת צמודה אליו. הסועדים, מגררים את הווסאבי בעליזות, מראה שלא נצפה בטוקיו בקלות.

 

אני מודה בפניה שבקאגושימה שבקיושו אכלתי את מרק המיסו הטעים ביותר שטעמתי מימי - הוא היה בהיר ומלא בפיסות דגים.

 

חברתי מסתכלת על האירוסים הפורחים, "אפילו האירוסים יותר גדולים בקיושו, כמו גם הדגים, החרקים, וגם לפעמים האנשים", היא צוחקת. "האקלים פשוט שונה וזה משפיע על כל האורגניזמים בסביבה. אל תשכחי שאנחנו קרובים לקוריאה בה התושבים הרבה יותר רחבים".

 

"אבל האוכל, איריס סאן, הוא רק חלק מהעניין" היא מתלוננת. "אנחנו הרבה יותר מסורתיים מאנשי קאנטו", היא מחייכת. "המשפחה אצלנו מאוד מלוכדת ואנחנו נותנים הרבה כבוד למבוגרים. הרבה יותר מאשר בטוקיו! הגבר אצלנו מאוד מעורב בחינוך הילדים והנשים אצלנו יותר צייתניות, אפילו אם אנשי קאנטו יגידו שאנחנו הרבה יותר שובינסטים", היא מצחקקת. "אנחנו לא רואות את זה כך, פשוט כי כל תקציב הבית נמצא בידנו".

 

"בקאנטו יש יותר סודות ויותר מתירנות, היא מרמזת לחיי הלילה הסוערים בטוקיו, "בקיושו המשפחה הגרעינית יותר מלוכדת".

 

קזוקו סאן פורשת מטפחת על הספסל בין שתינו ושולפת מבחר מעדנים שהכינה במיוחד כבר השכם בבוקר. אני מבטיחה לה: "בסתיו נבוא לפה עוד הפעם לפקניק גאיג'יני מעשה ידיי, מתחת לעצי המייפל האדמדמים".

 

אנחנו קמות, מקפלות את השמיכה וקזוקו סאן לוקחת אותי לשיעור מזורז בהכנת טקס תה בנוסח הגיישות המתקיים בביתן מיוחד בגן. היא מנציחה את הארוע בעשרות תמונות במצלמתה המשוכללת.

 

"תגידי", אני שואלת את חברתי ביציאה מהגן, "מתישהוא תחזרי לקיושו?"

 

"בטח", היא עונה מבלי לחשוב, "כשבעלי ייצא לפנסיה אנחנו ישר חוזרים לשם. אני כבר מחכה ליום הזה".

  

סאצומה אגה: פשטידת דגים

 

חומרים: 

250  גרם פילטים של דגי ים טריים, ללא העור

1 כוס מים

1 כף מלח

1 בצל ירוק, קצוץ

1 כף סאקה (יין אורז)

1 כוס עמילן תירס (קורנפלור)

1/2 כוס סוכר

1 ביצה גדולה

1/2 גזר בינוני, מגורר

כ-4 כוסות שמן בוטנים, או שמן ירקות

 

הכנה:

1. חותכים את הדג לפיסות בגודל 1/2 2 ס"מ. במעבד מזון עם להב מפלדה, טוחנים את הדג לממרח. מוסיפים את הסאקה, הסוכר, המים, עמילן התירס, הביצה והמלח - ומערבבים לעיסה חלקה.

 

2. מכינים קערה בינונית עם מים וכף חומץ, יוצקים פנימה את התערובת, מוציאים וסוחטים.

 

3. מוסיפים לתערובת הדג את הגזר והבצל הירוק ומערבבים במשך 5 שניות. מכסים ומעבירים למקרר ל-30 דקות לפחות.

 

4. בווק או במחבת, מחממים את השמן ל-175 מעלות צלזיוס.

 

5. יוצרים בידיים רטובות פשטידות דגים קטנות בגודל 2X6 ס"מ. מטגנים במשך 15-18 דקות, או עד שהפשטידות מזהיבות. מייבשים על מגבות נייר. מגישים חם או קר.

 

איטאדאקימאס!