הסרט שאסור לדבר עליו

לא היצורים המסוכנים בסרט "הכפר" הם אלה שאסור לדבר עליהם, כי אם סרטו החדש של מ. נייט שאמאלאן, הבמאי שהתאהב ב"טוויסטים" של עצמו. שמוליק דובדבני על סרט שאין לו מה לומר

בתיק העיתונות שהכינו, מבקשים מפיצי "הכפר" שלא לחשוף בפני הקוראים את התפניות בעלילה. נענה להפצרתם בשמחה, ברם נציין אך זאת – אין הפתעות באופן שבו מתנהל הסרט, ואת מה שיוצריו מתכוונים אליו בדברם על מפנה בלתי צפוי אפשר לשמוע מתקרב ממרחקים. רשימת הביקורת הזו תהא אפוא משימה בלתי אפשרית כמעט. קשה להסביר למה הסרט הזה מופרך ומטופש מבלי להידרש לסופו, ועל זה כאמור אסור אפילו לרמוז. והכל כל כך מצער, שכן מ. נייט שאמאלאן, הבמאי-תסריטאי-מפיק שהיה אחראי גם ל"חוש השישי", "סיינס" ו"בלתי שביר" המעולה, הוא, לדעת מי שפה יושב ומקליד, היוצר ההוליוודי הצעיר המרתק ביותר כיום. ממש כך.

 

ננסה בכל זאת לדבר על הסרט בלי לדבר עליו ממש. עלילתו מתרחשת בשלהי המאה ה-19, בכפר נחבא הממוקם בלב יער. על תושביו, המתנהלים ביניהם בהרמוניה כמעט מופרזת – אם הבתים היו משורטטים אפשר היה לקרוא לסרט "דוגוויל" – נמנים וויליאם הרט בתפקיד של, איך נקרא לזה, מוכתר הכפר, בתו העיוורת (ברייס דאלאס הווארד), צעיר אמיץ לב (חואקין פיניקס), וגם שוטה מקומי, שבלעדיו הרי אי אפשר, ומגלם אותו אדריאן ברודי בתפקיד שמתמצה בכרכור בלתי פוסק והזלת ריר. מסביב ביער, כך מספרים, שורצים יצורים מסוכנים הידועים רק בשם "אלה-שעליהם-אין-מדברים", ואיזו אמנה בלתי כתובה קובעת שכף רגל אדם לא תדרוך ביער, ובתמורה ימנעו שוכניו מפגיעה בבני הכפר.

 

אלא שאז – אבוי, איך נדווח מבלי לחשוף מאום – סימני אזהרה בצורת פסים אדומים מופיעים בין לילה על דלתות בתי הכפר.

 וגם זה – משהו נורא קורה למישהו, ואז יש צורך לשלוח מישהו אחר אל העיר שמעברו השני של היער כדי להביא משהו בעבור אותו מישהו שקרה לו משהו. מישהו – הפעם מבין הגולשים, זאת אומרת – עוד עלול לחשוב שרשת ההסוואה שפורש פה הכתוב מכסה על איזה גילוי בלתי צפוי. בולשיט – כשבאים לחשוב על זה, יש משהו פרדוכסלי אצל שאמאלאן. שכן אם כבר למדת לצפות לאיזו הפתעה שתצוץ בסיום סרטיו, לכאורה אתה אמור לא להיות מופתע כשזו אמנם מגיעה. רק שלזכות סרטיו הקודמים של שאמאלאן יאמר, שהתפנית העלילתית בסופם מעולם לא היתה בגדר גימיק, אלא שימשה חלק אינטגרלי מהאמירה של הסרט. ואילו פה, אם ניתן לייחס איזו אמירה ל"טוויסט" הצץ בשליש האחרון של הסרט, הרי שאילולא היתה זו כה מטופשת היה אפשר אפילו לטעון שהיא ריאקציונרית.

 

במיטבו – והכוונה כאן היא ל"חוש השישי" (שהיה למעשה סרטו השלישי) ו"בלתי שביר" – השכיל שאמאלאן לחדד כמה אבחנות אפלות על החברה והנפש האמריקאיות של העת הנוכחית. איש לפניו לא טיפל, בכסותו של המיינסטרים ההוליוודי זאת אומרת, בצורה כה אלגנטית, קודרת ומטלטלת בנושא כמו מוות והערגה אליו. סרטיו הקודמים הגיעו ממקום עמוק, טעון, מטריד. "סיינס", למשל, הוכתר כאן לפני כשנתיים כסרט שכמעט מנבא את אירועי 11 בספטמבר. סרטו הנוכחי, להבדיל, מגיע ממקום רדוד, מנייריסטי, שטחי. מהמקום אליו הגיע יוצר שמאוהב ב"טוויסטים" של עצמו.

 

זוהי הפעם הראשונה שבה מנסה שאמאלאן כוחו במעשיה רומנטית קדורנית, שנעה על הטווח שבין האחיות ברונטה לדפני דו מוריה. זה קורה בסיפור התשוקה האסורה – התשוקה בסרט הזה, ככלל, נתפסת כאסורה – שנרקמת בין הדמות שמגלם פיניקס לזו של הווארד המרשימה (שהיא, אגב, בתו של במאי "נפלאות התבונה", ומחליפתה של ניקול קידמן בסרטו הבא של לארס פון טרייר). אבל אין ברומן הזה משום ערך מוסף לסרט, שעד סופו לא ברור מה הוא בעצם רוצה מאיתנו. האם "הכפר" הוא אלגוריה פוליטית עכשווית, תבינו כשתראו, משל על הלא מודע הקולקטיבי של החברה האמריקאית, או הגיג שעניינו התמודדות עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו?

 

ועם זאת, לזכותו של שאמאלאן יאמר, שהוא שולט באופנים הקלאסיים של בניית מתח וחרדה – כלומר שימוש מדויק בסאונד ועריכה. התוצאה היא, ש"הכפר" מצליח להחזיק את צופיו בהמתנה דרוכה לסוף, רק כדי לגלות שזה לא היה שווה את זה. בפרפרזה על כינויים של היצורים המסתוריים שמאכלסים את היער, אפשר לומר שהסרט הוא זה שאין לדבר עליו בעיקר משום שאין לו שום סחורה לספק.