המוות יאה לו

לא ברור אם מ. נייט שאמאלאן ראה את "הקורבן", סרט הפרידה-מהעולם המופתי של הבמאי הרוסי המנוח, אנדרי טרקובסקי, שעסק בסוגיות של אמונה והקרבה על רקע סוף העולם הממשמש ובא. צפה או לא, "סיינס", סרטו החדש של יוצר "החוש השישי" ו"בלתי שביר", מעלה שאלות זהות הצצות נוכח סיטואציה דומה, להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן. וכך, עם יציאתו הקרובה לאקרנים של "סולאריס", גירסתו של סטיבן סודרברג לסרט המד"ב הכביר שעשה הגאון הרוסי ההוא בשנת 72', נדמה לרגע שהוליווד שוקדת עתה על תרגום הגותו המורכבת של אותו פילוסוף קולנועי למונחיה.
גיבור "סיינס" (השם העברי הקולע הוא "אותות") הוא כומר לשעבר (מל גיבסון הטוב), שזנח את אמונתו ונטש את משרתו בעקבות טרגדיה אישית. סימנים גיאומטריים משונים המופיעים בין לילה בשדות התירס שליד חוותו מתבררים בהמשך כתופעה כלל עולמית המבשרת את נחיתתם של חוצנים, שבאים לכדור הארץ יותר במצב הרוח ההתקפי של "היום השלישי" מאשר עם מסר של שלום ואחווה נוסח "מפגשים מהסוג השלישי". כך, כמו בצמד סרטיו הקודמים של שאמאלאן, ישמש כאן המוות (זה שקרה וזה שעומד להתרחש) כמקור שממנו נברא הגיבור מחדש.

הסכנה מבעד למסך הטלוויזיה

אף שנהגה ונכתב לפני אירועי ה-11 בספטמבר, עתיד "סיינס" להירשם כסרט ההוליוודי הראשון שמשקף, גם אם בעקיפין, את הטראומה האמריקאית ההיא. עיסוקו, מצד אחד, בחרדה נוראה מפני אסון בקנה מידה לאומי, ומצד שני – העובדה שגיבוריו חווים, רוב הזמן, את אותות הסכנה העתידה ליפול על ראש אמריקה והעולם כולו מבעד למסך הטלויזיה המשדרת שוב ושוב אותן תמונות, די בדומה לאופן הוירטואלי שבו נצרבה גם קריסת שני המגדלים בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי והעולמי – מעוררים בדרך אסוציאטיבית את זכר אותו יום הסטורי.
קיראו לו מניפולטור, אך שאמאלאן הוא יוצר מרתק ואינטליגנטי שעוסק בסרטיו במשיכה עזה אל המוות, ועוד משכיל לתרגם זאת לתזרים של מזומנים. העובדה ש"החוש השישי" נמנה על עשרת הסרטים הקופתיים בתולדות הקולנוע אומרת משהו על התרבות שהפכה אותו לכזה, ואילו עיסוקו של "בלתי שביר" בהקשר המורבידי שממנו צץ גיבור-העל האמריקאי – רגע או שניים לפני לידתו המחודשת של ההירואיזם האמריקאי מתוך אתר המוות של חורבות התאומים – הוא לא פחות מנבואי.

היצ'קוק או אורי זוהר?

שדה תירס, חווה, ואלת בייסבול שנכנסת לתמונה ברגע המכריע – שלושה סמלים אלה של מה שקרוי "הרוח האמריקאית" בולטים פה וממקמים את המאבק בחוצנים בהקשר של מיתולוגיה לאומית כמעט; וכך, שיקום האמונה והסמכות האבהית שמגיעים בעקבות ההכרעה, אף הם בדיעבד ביטוי לתהליך העובר על האומה האמריקאית אחרי המהלומה שספגה. והלא הרצון למצב עצמו כדמות אב לאומית הביא לאחרונה את הנשיא האמריקאי, זה שביום ההתקפה בלעה אותו כזכור האדמה, להצטלם כך שדיוקנו החי הצטרף לאלה של ארבעת הנשיאים-אבות האומה החצובים בהר ראשמור.
הטון החרישי שבו מתנהל "סיינס", הכמו-הליכה הזאת על קצות האצבעות שכבר הפכה לאחד מסימני ההיכר של שאמאלאן, משמשים גם בסרטו זה כזרזי אימה אפקטיביים במיוחד. הדבר בולט בעיקר בסצינת השיא הנפלאה – אל דאגה, לא נחשוף – שמחקה את הסצינה הוירטואוזית ביותר מתוך "הציפורים" של היצ'קוק, ועושה זאת בהצלחה מרובה.
(ומצד שני, אפשר לראות בסרט לא יותר מתשדיר שירות ש"סניקי. משל היה אחת מאותן קלטות חזרה בתשובה שמביים בעבור התנועה ר' אורי זוהר).