כל-כך הרבה דברים שקורים היום מזכירים את הימים האפלים ההם, שממש אי אפשר להימנע. נכון, לכל אחד יש את האסוציאציות שלו והדמיון הוא בעיני המתבונן, וכל צד פוליטי עושה שימוש לטובתו בהשוואות. זה מטלטל, זה מרגיז, זה כואב מאוד, זה שונה יותר מאשר דומה, אבל זה לגיטימי.
ההשוואה של נדיה היא השוואה גאונית, למה להכחיש? אני בטוחה שמבחינתה אין כאן מניפולציה תקשורתית חסרת משמעות. היא באמת רואה את הדמיון המוחלט בין שני המכתבים. אפילו היא יודעת שבזה זה נגמר, אבל למה לא להשתמש בזה כדי לזעזע? אני חושבת שזה בסדר גמור, וכדאי שמנהלת ההתנתקות תיקח לתשומת לבה את הרגישויות המהותיות של הנוגעים בדבר, ולא רק רגישויות בתחום יחסי הציבור.
ולעצם העניין, כדאי להבין את ההשוואה הזו כחלק מהאווירה הכללית של איומים במלחמת אחים מפי נדיה וחבריה. השוואת המנהלת ופועלה ליודנראט מכשירה את הלבבות לפגיעה באנשי המנהלת, ובמעגלי האחריות הסובבים אותה. שהרי אם מדובר בשיתוף פעולה עם הנאצים (החמאס או הרשות הפלסטינית), אי אפשר לתת לזה לעבור כאילו כלום. לא תהיה תקומה ליודנראט. לא בארץ-ישראל, לא במדינתנו ולא עם חיילינו המצוינים.
ולכן, אם כבר מישהו רוצה להזדעזע ממשהו, אני מציעה להזדעזע מהאיום הממשי ולא מהשוואות היסטוריות כאלה או אחרות. העתיד הוא שמאיים עלינו כרגע, לא העבר. הנטייה הישראלית להשאיר את הדרמה כתובה בעיתונים ולפטור אותה ב"הם ממש מגזימים, לא תהיה כאן מלחמת אחים", אין לה על מה לסמוך.
נדיה וחבריה מתכוננים למלחמה. הם עושים זאת בכל האמצעים העומדים לרשותם, ומודיעים על כך בכל הזדמנות. ואילו הצד השני (יונתן בשיא והמנהלת, לצורך העניין) מבטל את האיום בדברי סרק ובמכתבי ניחומים.
מלחמת אחים היא שואה. לא במובן הפיזי (כי את המלחמה הזאת אפשר לנצח בלי שתישפך טיפת דם אחת), אבל במובן המהותי של עם ישראל. זו תהיה שואת העם היהודי במדינתו, חורבן הבית השלישי וסוף היהודיות כפי שהיא מוכרת לנו.