היסטוריה ללא בית

יפו היא בליל של ישן וחדש, מפואר ומוזנח, הרס ובנייה. התיירים חוזרים לעיר, אבל את המוזיאון ההיסטורי שלה מחסלים; מתקנים את הביוב, אבל את הצינור מעבירים באמצע השדרה המרכזית; הפסיקו לזרוק זבל לים, אבל בקרוב יבנו שם בתים. גילי סופר טייל בין הניגודים

נדמה שיש איזה קשר מוזר בין בחירות לחרא. ביום בו מלאו השידורים דיווחים על הבחירות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא ממש נמצא הזמן לסיקור התחלת הזרמת הביוב של גוש גוש דן דרך השדרה המרכזית של יפו. בדיוק כפי שלפני שנתיים, בדיוק במוצאי הבחירות, הודיעו לראשונה על הזרמת הביוב הגדולה לים של תל אביב. צירוף מקרים מעניין. וגם הזדמנות לעשות טיול ליפו.

 

התירוץ להגיע ליפו יכול היה להיות העובדה שיפו העתיקה היא האתר המתוייר ביותר אחרי הכותל והרובע היהודי, אבל זה הים שמושך לשם. אסור לוותר על אף הזדמנות להגיע לים בעונה זו.

 

רק עוד כמה מילים על הצינור. פשוט כך, כל הביוב של גוש דן עובר בצינור לאורך שדרות ירושלים, למרות האיסור העקרוני להזרמת

ביוב מעל פני הקרקע. בצמתים עובר הצינור מעל הכביש כנראה כמו שער צבוע בירוק, בין הצמתים הוא על פני הקרקע, יותר ממטר גובהו, במקום שהיה אמור לעבור בו שביל אופניים. לכל אורכו שילוט 'אני זמני', ניחשתם נכון: בירוק. ועוד שילוט מטעה שאפשר להבין ממנו שאת התשתיות של יפו משדרגים. כולם יודעים שברוטשילד זה לא היה קורה.

 

יפו. בליל של ישן וחדש ומפואר ומוזנח ויפה ומכוער ויהודים ומוסלמים ונוצרים, של הרס ושל בנייה. מה שהורסים עכשיו הוא מוזיאון יפו. לא יגיעו לכאן בולדוזרים של ממש, כפי שהגיעו למשרד הארצישראלי (למרות צו שיקום ושיפוץ שהוציאה העירייה). ומה שלא יהיה פה עוד מעט הוא לא המבנה עצמו, אלא המוזיאון ששוכן בתוכו. 

 

עבר ללא הווה

  

אתר האינטרנט של החברה לפיתוח יפו העתיקה, מספר כי המבנה, שנמצא ברחוב מפרץ שלמה 10, נושק ל"חמאם", הוקם על שרידי בניין מהתקופה הצלבנית. הבניין שנבנה ב-1812 שימש כמקום מושבו של המושל הטורקי, הסראיה, לא לפני שהיה ביתה של משפחת שלוש. מכיוון שבסוף המאה ה-19 נבנה בית ממשל חדש בכיכר השעון (זה שפוצצו לוחמי הלח"י בראשית 48 במשאית נפץ), זכה הבניין לכינוי "א-סראיה אל עתיקה". ראש וראשון לאתרי יפו העתיקה ברבים מן המדריכים והעלונים של איזור התיירות.

 

"התיירים מתחילים לחזור", מספר האיש מסביר הפנים בקיוסק שברחבה הגדולה של יפו העתיקה, "טיפין טיפין". גם במפה שהוא מחלק למבקרים בגן הפסגה ובסמטאות, מספרו של המבנה 1.

 

אפילו את הסמל של החברה לפיתוח יפו העתיקה, קו הרקיע של העיר, הורסים. במורד הרחוב, בין

הים לבין המרפסת הידועה של מסעדת אלדין, כבר עולות קומות בטון יצוק, חונקות את הנוף ומאפילות על צריחו של מסגד הים (וזו, כך אומרים לי, רק ההתחלה). בהמשך המורד, מימין, המבנה הגדול והמרשים ששימש גם כבית דואר, ושבקומתו התחתונה היה בית מעצר.

 

השער הגדול והמרשים של מבנה המוזיאון, אטום. ואחריו מסורג, מוזנח, אולם הייצור המרכזי של בית החרושת שפעל כאן: לאחר שמרכז השלטון העות'מאני עבר דירה רכשה אותו משפחת א-דמיאני, והפעילה בו בית חרושת לסבונים.

 

עמותת 'יפו יפת ימים' שבראשות צור שיזף, ועד תושבי יפו העתיקה וועד נמל יפו, מביעים התגדות חריפה להעברת בניין המוזיאון לידי עמותת טופז המתכוונת להפעיל בו מרכז אומנויות לנוער מצוקה. מטרה ברוכה כשלעצמה, אבל דווקא פה? במכתב ששלחו לאגף נכסי העירייה לפני ימים אחדים, כתבו כי "סגירתו של המוזיאון היא פגיעה קשה בעיר ובציבור, ומעילה בתפקיד העירייה כלפי אזרחיה מה גם שאין עיר היסטורית בעולם (ויפו היא העיר העתיקה בים התיכון) שאין לה מוזיאון היסטורי משלה ודומה כי טוב תעשה העירייה אם תפעיל את המוזיאון, תגדיל את תקציבו ותהפוך אותו למרכז חי ותוסס שישמש כגרעין ההיסטורי של הביקור ביפו".

 

העתק ללא אורגינל

 

דבר אחד יש לומר לזכות מי שסידר פה את איזור התיירות: יש ברזיות מי שתייה. אחת מהן היא רהט בקיר המבנה הגדול, פרי עבודתו של גנדי שהיה מנהל מוזיאון ארץ ישראל, המוזיאון האחראי על  המבנה ותפעולו. מעל שתי קשתות השיש (א לה שער הרחמים) שתקועות בקיר חדש יותר, ציטוט מישעיהו: "כי אצוק מים על צמא", להזכירנו שהם לא גדלים בבקבוקים של חצי ליטר. ממש ליד, סרקופג, להזכירנו שלא מעט עתיקות נמצאו בעיר שתיכף סוגרת 4,000 שנה, למרות שיש המתייחסים אליה כאל סרח עודף של תל אביב.

 

הרחבה מובילה לתיאטרון הערבי עברי, בערך הדבר היחידי שעוד פועל כאן, ולכניסה למוזיאון. שלט 

אומר בשתי שפות (ממש הסבר פניך לתייר) כי המוזיאון סגור, "לתיאום ביקורי קבוצות נא לפנות לטל: 6413217 - 03". לא תיאמתי, ואני לא ממש יכול לספר על העתיקות שמעלות אבק באולמות הגדולים והחשוכים, וגם לא על המוצגים שהגיעו הנה לאחר סגירת המוזיאון לתולדות תל אביב.

 

אפשר להמשיך מכאן לכיכר קדומים, בה ניצב העתק הכתובת החקוקה באבן לכבודו של תלמי ה-4 . עולם של קוקה קולה, למי אכפת האורגינל ששוכב במוזיאון שנסגר למבקרים עם פרוץ האינתיפאדה. מה לעשות פה לא חסר, ואני דווקא הלכתי להציץ בבניין של הסניף הראשון של בנק אנגלו-פלשתינא (לימים לאומי), שעומד לפני שימור ושיקום יחד עם עוד כמה בניינים ברחוב יפת (16,18,30,32).

 

ים ללא חוף

 

אבל לאן הלך הים של יפו? כל מי שמכיר את העיר יודע שיש חתכ'ת דרך מכאן עד ג'בלייה היא גבעת עלייה. חוף יפו הוא מהדוגמאות המרתקות של הפינות הסמויות מן העין, מקומות שרבים לא יודעים עליהם למרות שהם מתחת לאף, מקומות שאיש לא מסתיר ובכל זאת נותרים נסתרים.

 

יום כל כך יפה שהדייג שמוכר את שללו ישר מן הרשת לא מצליח לשכנע את הגברת לקחת גם דגים למקפיא. "אנחנו הולכים לחורף", הוא מזכיר, והיא לא משתכנעת. חוף יפו היה שנים מזבלה רשמית לפסולת בנייה. השמועה 

הייתה שמכינים שם ירידה לים, בשביל לעשות חוף, אבל המציאות הפוכה: הייתה פה עיר הבנויה על מדרון טבעי היורד במתינות אל הים, אל חוף שיש האומרים שהיה מהיפים בארץ, ועכשיו 'ייבשו את הים' ויש מצוק של ממש, אלא שלא מכורכר אלא מפסולת. 12 שנים שפכו פה מאות טונות של זבל לתוך הים עד שבג"ץ הורה לעצור את הייבוש בעקבות עתירה של 'ראביטה', העמותה למען ערביי יפו. היום קוראים לזה 'מדרון יפו' וגם לגביו יש תוכניות מתאר מאושרות שלא יצערו את קבלני הארץ.

 

גם על עתידו הנדל"ני של מדרון יפו נאבקת 'יפו יפת ימים', סיבה טובה לטיול על קו המים החלקים כראי. קשה להסביר את היופי שבכיעור. פסולת בניין שפיסל הזמן בזמן לא רב. סלעים שהתעגלו, גלגלי פלדה, ושאר זבל תעשייתי שכל שנותר ממנו הן צורות גאומטריות מדוייקות פזורות על קו המים. שרידי המנועים המחלידים השקועים בחול הרטוב משרים תחושת אפוקליפסה.

 

בחורף תתכסה פרחים הגבעה המיושרת שמתנשאת מערבית לקו החוף, בינתיים יש בה בעיקר קוצים שלא מקלים על המרדף אחר מה שנראה כמו ארבה. ציפור קטנה, אדומת כנף, שנראית כמו חגב גדול כאשר היא נוחתת בין ניתור לניתור. מכאן אפשר לנתר גם לנמל, לראות מה קורה עם הקומבינות שם, אבל זה כבר באמת יותר מדי ליום אחד. אולי באמת הכי כדאי להתעמק באיפה החומוס הכי טוב בעיר.