למה מערכות זכויות יוצרים לא עובדות - חלק אחרון

כל פעם שטכנולוגיה חדשה עמדה בניגוד לזכויות היוצרים, זכויות היוצרים הן אלה שהשתנו. זכויות יוצרים אינן עקרון מוסרי אלא תועלתני בלבד. המשך ההרצאה של קורי דוקטורוב בפני אנשי מיקרוסופט

הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (Digital Rights Management‏, DRM), שנשא קורי דוקטורו, סופר מדע בדיוני ויועץ ל-EFF, בפני קבוצת המחקר של מיקרוסופט ברדמונד, וושינגטון, ב-17 ביוני, 2004. דוקטורו טוען כי מגוון הטכנולוגיות המאפשרות לספקי תכנים בפורמט אלקטרוני לשלוט בפועל על התכנים ולהגביל את אופן השימוש בהם לאחר הפצתם יכשלו. לחצו כאן לחלק א' ו-ב' של ההרצאה.

 

4. מערכות DRM מזיקות לאמנים

 

אבל מה עם האמנים? יוצר הסרטים החרוץ, הסופר עם כתמי הדיו, כוכב הרוק עם החולשה להרואין? חבריו המסכנים של המעמד היוצר הם סמלי המאבק של כולם: ה-RIAA וה-MPAA מצביעים עלינו ואומרים "אולי בבקשה תחשבו על הילדים?" ומשתפי הקבצים אומרים, "בטח, אנחנו חושבים על האמנים, אבל חברות התקליטים זה רק תאגידים וכסף, לאף אחד שם לא אכפת מכם?".

 

כדי להבין מה עושה שטכנולוגיית לניהול זכויות יוצרים (DRM) עושה לאמנים, צריך להבין כיצד זכויות יוצרים וטכנולוגיה קשורות זו לזו. זכויות יוצרים הן בבסיסן עניין טכנולוגי, מכיוון שמה שהן מנסות לשלוט על העתקה, שידור, וכו' באמצעים טכנולוגיים.

 

הפסנתר המנגן היה מערכת נגינה והקלטה דיגיטלית, שהומצאה בתקופה בה צורת הבידור העיקרית באמריקה הייתה להביא פסנתרן מוכשר לסלון, ולשיר שירים לקול המוזיקה שהוא ניגן. תעשיית המוזיקה הייתה מורכבת בעיקר ממוציאים לאור של גליונות תווים.

 

חברות לגלילי פסנתר קנו גיליונות תווים, והעתיקו את התווים המודפסים עליהם לאפסים ואחדים על גליל ארוך של סרט מחשב - ומכרו אותם באלפים - במאות אלפים - במיליונים. הם עשו את זה בלי לשלם אגורה אחת למוציאים לאור. הם היו שודדי מוזיקה דיגיטליים. 

 

המכונות המדברות הארורות

 

כפי שניתן לצפות, המלחינים והמוציאים לאור השתגעו. סוסה (ג'ון פיליפ סוסה, מלחין אמריקאי, רי"ה) הגיע לקונגרס, ואמר:

 

"המכונות המדברות האלה יהרסו את ההתפתחות האמנותית של המוזיקה במדינה. כשאני היית ילד ... מול כל בית בלילות בקיץ, היו אנשים צעירים שרים את המילים של שירים חדשים או של שירים ישנים. היום, המכונות השטניות האלה מנגנות ללא הפסקה. לא יישארו לנו כבר מיתרי קול. מיתרי הקול יחוסלו על ידי תהליך האבולוציה, כמו שקרה לזנב כשבני האדם ירדו מהעצים".

 

המוציאים לאור ביקשו מהקונגרס להחרים את הפסנתר המנגן, ולחוקק חוק לפיו כל שיטה חדשה לשכפול של מוזיקה תהיה נתונה לווטו של האיחוד התעשייתי שלהם. למזלנו, הקונגרס הבין מה טוב בשבילו, והחליט לא להפוך את צורת הבידור המרכזית באמריקה לפשע.

 

מי ישלם לאמנים?

 

אבל נשארה עדיין הבעיה של תשלום לאמנים. החוקה מגדירה את מטרת זכויות היוצרים באמריקה: קידום האמנות והמדעים. המלחינים טענו כי ילחינו פחות אם יפסיקו לשלם להם על כך. על פי הפתרון של הקונגרס, כל מי שישלם למוציא לאור שני סנטים, יוכל לייצר גליל פסנתר אחד של כל שיר. המוציאים לאור לא יכלו לסרב, ואף אחד לא היה צריך לשלם לעורכי דין 200 דולר לשעה בשביל שיתווכחו אם התשלום צריך להיות שני סנט או חמישה.

 

הרישוי הכפוי הזה עדיין תקף היום: כשג'ו קוקר שר את "With a Little Help from My Friends", הוא משלם סכום קבוע למוציא לאור של הביטלס - אפילו אם רינגו ממש שונא את הרעיון. אם תהיתם פעם איך סיד וישס שכנע את אנקה שיתן לו לשיר את "My Way" - עכשיו אתם יודעים. הרישוי הזה יצר עולם בו פי אלף יותר אנשים הרוויחו פי אלף יותר כסף ופי אלף יותר מוזיקה הגיעה לפי אלף יותר אנשים.

 

אותו סיפור ישן

 

הסיפור חוזר על עצמו לאורך כל המאה, כל עשר או חמש-עשרה שנים בערך. מהפכת הרדיו הייתה אפשרית בעזרת רישוי אחיד התנדבותי - חברות המוזיקה התאגדו וביקשו הסכמה כוללת, כדי שהם יוכלו להציע את כל המוזיקה שלהם במחיר קבוע.

 

לפעמים, בתי המשפט והקונגרס החליטו פשוט לבטל זכויות - זה מה שקרה עם הווידאו. כשסוני הוציאה את הווידאו ב-1976, האולפנים כבר החליטו איך תראה החוויה של צפייה בסרט בסלון - הם העניקו רישוי לשימוש בתכנים שלהם במכונה שנקראת Discovision, שנגנה תקליטים גדולים לקריאה בלבד. אבטיפוס של DRM.

 

החונק מבוסטון

 

אנשי זכויות היוצרים של אותם הימים לא חשבו שלווידאו יש הרבה סיכוי. ג'ק וולנטי, הדובר של תעשיית הסרטים, אמר לקונגרס ב-1982 כי הווידאו יהיה עבור תעשיית הסרטים, כמו "כמו החונק מבוסטון עבור אישה הנמצאת לבדה בבית".

 

אבל בית המשפט העליון של ארה"ב פסק נגד הוליווד ב-1984, וקבע כי כל מכשיר בו אפשר לעשות גם שימוש משמעותי שאינו מפר את זכויות היוצרים הוא חוקי. במילים אחרות, הוא לא קנה את סיפור ה'חונק מבוסטון' ואמר: "אם המודל העסקי שלכם לא יכול לעמוד בפני פיתוח של מכשיר חדש לשימוש כללי, הגיע הזמן להשיג לעצמכם מודל עסקי אחר - או לפשוט את הרגל."

 

הוליווד מצאה מודל עסקי אחר, כמו שמצאו המשדרים, כמו שמצאו אמני הוודביל, כמו שמצאו חברות המוזיקה - והם עשו יותר סרטים, שילמו כסף ליותר אמנים והגיעו לקהל רחב יותר.

 

שני הדברים החשובים ביותר בנושא מחשבים ואינטרנט:

 

1. מחשב הוא מכונה לסידור של ביטים.
   
2. האינטרנט היא מכונה להזזה של ביטים ממקום למקום, במהירות ובזול.

 

אמצעי תקשורת המבוסס על האינטרנט ועל מחשבים חייב לאמץ לחיקו את שתי העובדות האלה, ולא להצטער עליהן. בית דפוס של עיתון הוא מכונה להדפסה מהירה של דפי עיתון זולים ונמרחים: אם תדפיסו בו ליטוגרפיות, תקבלו זבל. אם תדפיסו בו עיתונים, תקבלו את הבסיס לחברה חופשית.

 

וכך הדבר גם עם האינטרנט: בימי השיא של נאפסטר, מנהלי חברות תקליטים הופיעו בכנסים ואמרו לכולם שנאפסטר אבודה מראש, בגלל שאף אחד לא רוצה קובצי MP3ים באיכות נמוכה בלי חוברות מילים ועם קבצים שמפסיקים לפני הזמן ושמות שירים שלא מאויתים כהלכה.

 

סוד הצלחת האינטרנט

 

היום אנחנו שומעים מוציאים לאור של ספרים אלקטרוניים אומרים זה לזה - ולכל מי שמוכן להקשיב להם - שהמחסום של ספרים אלקטרוניים הוא רזולוציה. זו שטות, וגם כל הסיפור הזה על כמה שספרים נראים טוב על המדף ואיך שהם מריחים והקלות שבה אפשר להכנס אתם לאמבטיה. אלה דברים מובנים מאליהם אך אינם נכונים, כמו הרעיון שהרדיו יתחיל להצליח באמת ברגע שהם יבינו איך למכור לכם נקניקיות בהפסקה.

 

מדיה חדשה לא מצליחה בגלל שהיא כמו המדיה הקודמת, רק טובה יותר: היא מצליחה בגלל שהיא פחות טובה מהמדיה הקודמת בתחומים בהם היא מצטיינת, אך טובה יותר בתחומים בהם המדיה הישנה הייתה גרועה. ספרים טובים בצבע הנייר הלבן שלהם, באיכות ההדפסה הגבוהה, בדרישות התשתית הנמוכות, במחיר הנמוך, ובחד-הפעמיות שלהם. ספרים אלקטרוניים מצטיינים ביכולתם להיות בכל מקום בעולם באותו זמן, בצורה כל כך גמישה שאפשר פשוט להדביק אותם לתוך צ'ט או להפוך אותם לרשימת תפוצה של עמוד-אחד-ביום.

  

זכויות יוצרים אינן עקרון מוסרי

 

כל פעם שטכנולוגיה חדשה עמדה בניגוד לזכויות היוצרים, זכויות היוצרים הן אלה שהשתנו. זכויות יוצרים אינן עקרון מוסרי אלא תועלתני בלבד. אין שום דבר *מוסרי* בתשלום למלחין עבור הזכויות להשתמש במוזיקה שלו, אין שום דבר "לא-מוסרי" בהקלטת סרט טלוויזיה בלי לשלם על זה להוליווד.

 

זכויות יוצרים הן פשוט הדרך הטובה ביותר לאזן את שני הצדדים בצורה כזו שזכויות הרכוש של אנשים על התקליטים ומכשירי הווידאו שלהם תשמרנה, ושליוצרים יהיו מספיק גזרים תלויים בקצה המקל בשביל שימשיכו לעשות תוכניות טלוויזיה ומוזיקה וספרים וציורים.

 

טכנולוגיה שעומדת בניגוד לזכויות יוצרים עושה זאת בגלל שהיא מפשטת ומוזילה את היצירה, השכפול וההפצה. עסקי זכויות היוצרים הקיימים מנצלים חוסרי יעילות בשיטות הישנות להפקה, שכפול והפצה, והם יפגעו כתוצאה מהטכנולוגיות החדשות. אבל טכנולוגיה חדשה תמיד נותנת לנו יותר אמנות ובקנה מידה גדול יותר: בשביל זה בכלל יש לנו טכנולוגיה. אם ננטוש היום את דרך החדשנות, נמנע מאמני המחר את העסקים החדשים והקהלים החדשים שהאינטרנט והמחשבים יכולים לתת להם.

   

5. DRM זה מהלך לא טוב בשביל מיקרוסופט.

 

כשסוני הוציאה את הווידאו, היא יצרה נגן תקליטים שיכול לנגן את התקליטים של הוליווד, אפילו אם הוליווד לא אהבה את הרעיון. התעשייה שצמחה על גב ה-DVD – השכרת סרטים, הקלטה מטלוויזיה, מצלמות ווידאו, אפילו צלמי אירועים – הרוויחו מיליונים עבור סוני והחבורה שלה.

 

זה היה עסק טוב – אפילו כאשר סוני הפסידה במלחמה בין Betamax ו-VHS, הכסף שמכשירי הווידאו שמו על השולחן היה מספיק בשביל לפצות על כך.

 

אבל אז סוני הלכה וקנתה חברת בידור קטנטנה יחסית, והתחילה לפשל בגדול. כשה-MP3 הגיע וכל קוני הווקמנים של סוני התחננו לנגן MP3 ללא רכיבים נעים, סוני נתנה ליחידת המוזיקה שלה לנהל את ההצגה: במקום לייצר ווקמן MP3 עם קיבולת גדולה, סוני הוציאה לשוק את ה-MUSIC CLIPS – התקנים קטנים ומועטי קיבולת שניגנו בפורמטים נחותים עם DRM כמו REAL ו-OPENMG. הם הוציאו הרבה כסף בשביל להוסיף למכשירים האלה "יתרונות" שמנעו מהלקוחות להעתיק את המוזיקה בין המכשירים שלהם. אף אחד לא קנה את זה.

 

היום, עסקי הווקמן של סוני כבר מתו לגמרי. המובילים בשוק הם חברות סינגפוריות קטנות כמו CREATIVE LABS – סוג החברות שסוני הייתה פעם מועכת כמו ג'וק, לפני שיחידת הבידור שלה הפכה אותה לשמנה ומסורבלת – וחברות מחשבים כמו אפל.

 

זה קרה בגלל שסוני ייצרה מוצר שלא הייתה לו דרישה. הרי אף לקוח של סוני לא קם יום אחד בבוקר ואמר "לעזאזל, למה סוני לא מקדישה מאמצי תכנון יקרים כדי שאני אוכל לעשות פחות עם המוזיקה שלי?". ברגע שנתנו להם אפשרות אחרת, הלקוחות של סוני ברחו בהמוניהם.

 

אותו הדבר קרה גם להרבה ממכרי, אנשים שאני מכיר שהעבירו את המוזיקה שעל הדיסקים שלהם לקובצי WMA. אתם מכרתם להם תוכנות שייצרו קבצים קטנים יותר שנשמעים טוב יותר מקובצי -MP3ים, אבל גם סידרתם את זה ככה שאפשר יהיה לנגן את השירים האלה רק על מחשב אחד. מה שזה אומר, זה שבהמשך, כשהם גיבו את המוזיקה שלהם על כונן קשיח אחר בשביל להתקין מחדש את מערכת ההפעלה שלהם (דבר שנעשה נפוץ במיוחד עכשיו שתוכנות זדוניות נפוצות יותר מתמיד), הם גילו שאחרי שהם העתיקו בחזרה את המוזיקה שלהם, הם כבר לא יכלו לנגן אותה. הנגן חשב שמערכת ההפעלה החדשה היא מחשב חדש, ונעל אותם מחוץ למוזיקה שלהם.

  

אתם יודעים מה הייתי קונה על בטוח? נגן תקליטים שייתן לי לנגן את התקליטים של כולם. ברגע זה, הדבר הכי קרוב לזה היא תוכנת קוד פתוח בשם VLC, אבל היא מסורבלת ומלאת באגים והיא לא מגיעה מותקנת עם מערכת ההפעלה שלי.

 

אני לקוח של מיקרוסופט. כמו מיליונים של לקוחות מיקרוסופט אחרים, אני רוצה נגן שינגן כל מה שאני אתן לו, ואני חושב שאתם בדיוק החברה שיכולה לתת לי את זה.

 

גם אאוטלוק מפרה זכויות יוצרים

 

כמובן, זה יפר את חוקי זכויות היוצרים הנוכחיים, אבל זה כבר שנים שמיקרוסופט עושה כלים המעודדים פיראטיים, שגורמים לשינויים בזכויות היוצרים. Outlook, Exchange ו-MSN הם כלים המסייעים להפרת זכויות יוצרים.

 

אפילו יותר מכך – IIS ושרתי ה-cache שלכם מייצרים ומגישים עותקים של מסמכים ללא אישור היוצרים. אם זה חוקי היום, הסיבה לכך היא שחברות כמו מיקרוסופט פשוט הלכו ועשו את זה, תוך התגרות במחוקק. מיקרוסופט לחמה בשביל הלקוחות שלה ובשביל הקידמה, וניצחה בצורה כל כך מוחצת, שרוב האנשים בכלל לא ידעו שהיה מאבק.

 

תעשו את זה שוב! זו חברה שמסתכלת ישר בעיניים לרגולטורים הגדולים והקשוחים בעולם וצוחקת. בהשוואה לרגולטורים, עורכי דין של זכויות יוצרים הם מתאגרפים במשקל נוצה. אתם יכולים לנצח אותם עם יד אחת מאחורי הגב. סוני לא ביקשה רשות. אז גם אתם לא צריכים. לכו תבנו את נגן התקליטים שיכול לנגן את התקליטים של כולם. כי אם אתם לא תעשו את זה - יעשה את זה מישהו אחר במקומכם.

 

חלק שלישי של מאמר מתוך הספר החדש, "הקתדרלה והבזאר", קובץ מאמרים בנושא קוד פתוח וחופש המידע. הספר מופק, נכתב ונערך בהתנדבות תחת רישיון קוד פתוח, וכל מי שרוצה יוכל להדפיסו בכתובת הבאה. הגירסה הרשמית של הרצאה זו (עם עדכונים, תוספות, ורשימת גרסאות) נמצאת בכתובת זו. התרגום המקורי של המאמר לעברית נמצא כאן.

 

כל הזכויות שמורות (C) (2004) (כל כותבי המאמרים בספר). הרשות נתונה בזאת להעתיק, להפיץ, או לשנות את המסמך הזה, תחת תנאי רשיון ה-GNU לשימוש חופשי במסמכים, בגרסה 1.2 או בכל גרסה מאוחרת יותר שתפורסם ע"י המוסד לתוכנה חופשית. 

 

הרישיון של GNU לשימוש חופשי במסמכים (רישיון GFDL)

 

מטרת הרישיון הזה היא להגדיר מדריך, ספר או כל מסמך תפקודי ושימושי כלשהו כחופשי. כלומר, להבטיח לכל אחד את החופש לשכפל, ולהפיץ את המסמך, עם או בלי שינויים, למטרות רווח או שלא למטרות רווח. מטרה נוספת של הרישיון הזה היא לשמור על זכותם של הכותבים והמוציאים לאור לקבל הכרה והערכה בעבודה שעשו, מבלי להפיל עליהם את האחריות לשינויים שנעשו על ידי אחרים. הרישיון הזה "עובר בירושה", כלומר, כל מסמך שנגזר מהמסמך המקורי חייב גם הוא להיות חופשי באותו מובן. הרישיון הזה משלים את הרישיון הציבורי הכללי של GNU שמהווה רישיון "עובר בירושה" המיועד לתוכנות מחשב.

 

תרגום: רן יניב הרטשטיין (trans.co.il), עריכה: עידו אמין, עריכת הספר: נאורה