למה מערכות זכויות יוצרים לא עובדות - חלק ב'

הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (Digital Rights Management‏, DRM), שנשא קורי דוקטורו, סופר מדע בדיוני ויועץ ל-EFF, בפני קבוצת המחקר של מיקרוסופט ברדמונד, וושינגטון, ב-17 ביוני, 2004. דוקטורו טוען כי מגוון הטכנולוגיות המאפשרות לספקי תכנים בפורמט אלקטרוני לשלוט בפועל על התכנים ולהגביל את אופן השימוש בהם לאחר הפצתם יכשלו. לחצו כאן לחלק א' של ההרצאה.

2. מערכות DRM מזיקות לחברה

הרימו את היד אם אתם חושבים משהו בסגנון של "אבל DRM לא צריך להיות חסין מפני תוקפים חכמים, רק מפני משתמשים ממוצעים! DRM זה כמו פס האטה!"

תורידו את הידיים.

הרעיון הזה מופרך משתי סיבות: אחת טכנית, ואחת חברתית - שתיהן עדיין מזיקות לחברה.

הנה הסיבה הטכנית: אני לא צריך להיות פורץ כדי לחדור דרך ה-DRM שלכם. אני רק צריך לחפש בגוגל, קאזה, או כל מנוע חיפוש כללי אחר את ההודעה המפוענחת, שמישהו חכם יותר ממני שיתף.

הרימו את היד אם אתם חושבים משהו כמו "אבל Next-Generation Secure Computing Base יכול לפתור את הבעיה הזאת: ננעל את כל הסודות על מעגל מודפס ונדביק את הכל עם אפוקסי".

תורידו את הידיים.

הנה סיפור אמיתי על משתמשת שאני יודע שנעצרה על ידי DRM. היא חכמה, בוגרת מכללה, ולא מבינה כלום במכשירים אלקטרוניים. יש לה שלושה ילדים. יש לה נגן DVD בסלון ומכשיר וידאו ישן בחדר הילדים. יום אחד היא קנתה את ה-DVD של "צעצוע של סיפור" - בשביל הילדים שלה. זו השקעה לא קטנה, ובהתחשב במרקם השוקולדי המאפיין את כל מה שהילדים שלה נוגעים בו, היא החליטה שכדאי להעתיק את ה-DVD לקלטת וידאו ולתת את הקלטת לילדים - ככה היא תוכל להכין עותק חדש אם הקלטת הזו תיהרס. היא חיברה את הווידאו ומכשיר ה-DVD, לחצה על PLAY ב-DVD ו-RECORD בווידאו, וחיכתה.

לפני שאני אמשיך, אני רוצה שכולנו נעצור רגע לחשוב על זה. מדובר במישהי שהיא כמעט טכנופובית, אבל בכל זאת הייתה מסוגלת לפתח מודל מנטלי מדויק מספיק כדי להבין שהיא יכולה לחבר את הכבלים בסדר הנכון ולשכפל את התקליטור הדיגיטלי על קלטת אנלוגית. אני מניח שכל מי שיושב בחדר הזה הוא התומך הטכני של כל המשפחה שלו: נכון שזה יהיה נהדר אם כל החברים וקרובי המשפחה הלא-טכניים שלנו יהיו כל כך מתוחכמים ויצירתיים?

אני רוצה גם לציין שמדובר במשתמשת הגונה לחלוטין. היא לא מעתיקה בשביל השכנים ממול או מוכרת עותקים על שמיכה בתחנת אוטובוס. היא לא מעבירה עותק למחשב, מקודדת אותו ב-DivX ומשתפת בו אחרים באמצעות אותו בקאזה. היא עושה משהו הגון - מעבירה אותו מפורמט אחד לפורמט אחר. היא מקליטה סרט.

אבל היא לא מצליחה. יש מערכת DRM שנקראת Macrovision, שמוטמעת - לפי חוק - בכל מכשיר וידאו, ופוגעת באות בצורה כזו שמונעת שכפול. אפשר לעקוף את Macrovision תמורת כ-10 דולר עבור מכשיר שנמכר ב-eBay. אבל מפירת זכויות היוצרים שלנו לא יודעת את זה. היא "הגונה". חסרת תחכום טכני. לא טיפשה, שימו לב - פשוט תמימה.

דחיית הקץ

מאמר ה-Darknet מתייחס לאפשרות הזאת - הוא אפילו צופה מה היא תעשה בטווח הארוך: היא תגלה את קאזה, ובפעם הבאה שהיא תרצה להביא סרט לילדים, היא תוריד אותו מהאינטרנט ותצרוב אותו בשבילם.

כדי לדחות את היום הזה ככל האפשר, עורכי הדין ובעלי הזכויות פיתחו מדיניות הרסנית שנקראת מניעת עקיפה.

כך עובדת מניעת עקיפה: אם קיים מנעול המונע גישה לעבודה המוגנת בזכויות יוצרים, החוק אוסר על פריצת המנעול הזה. אסור גם לבנות כלי שפורץ את המנעול הזה. זה גם בניגוד לחוק להגיד למישהו איך לבנות את הכלי הזה. בית משפט אחד אפילו קבע שזה לא חוקי להגיד למישהו איפה הוא יכול לברר איך לבנות כלי כזה.

זוכרים את החוק של שנאייר? כל אחד יכול להמציא מערכת אבטחה מתוחכמת עד כי לא יוכל לראות את הפגמים שלה. הדרך היחידה לגלות את הפגמים היא לחשוף את אופן פעולת המערכת, ולקבל משוב מהציבור הרחב. אבל אנו חיים היום בעולם בו כל צופן המשמש להגנה על זכויות יוצרים, נמצא מחוץ לתחום עבור משוב כזה. את זה גילה פרופ' להנדסה מפרינסטון בשם אד פלטן כאשר הוא וצוותו ביקשו להגיש מאמר לוועדה אקדמאית על הבעיות שב-Secure Digital Music Initiative, תוכנית לסימון תוכן שהוצעה לשימוש על ידי תעשיית המוזיקה.

ה-RIAA - איגוד חברות התקליטים בארה"ב - איימו לתבוע אותו אם רק ינסה. אנחנו נלחמנו נאבקנו בהם, מכיוון שאד הוא בדיוק מסוג הלקוחות שעורכי דין אוהבים - הגון ונטול רבב, וה-RIAA נסוגו. לאד היה מזלו של אד. אולי לבא בתור לא יהיה כל כך הרבה מזל.

משוואות מסוימות הן מחוץ לחוק

למעשה, לבא בתור לא היה מזל בכלל. דמיטרי סקליירוב הוא תוכניתן רוסי שנשא הרצאה בכנס האקרים בלאס-וגאס על פירצות במנעולי הספרים הדיגיטליים של Adobe. ה-FBI זרק אותו לכלא ל-30 יום. הוא עתר, חזר לרוסיה, והמקביל הרוסי של משרד הפנים פירסם אזהרה למדענים שלה מפני כנסים בארה"ב, מכיוון שככל הנראה, הפכנו למדינה שבה משוואות מסוימות הן בניגוד לחוק.

DRM היא כלי חזק בידיהם של אנשים המעונינים במניעת תחרות. אם אתם טוענים שהתוכנה אשר במנוע הרכב שלכם "מוגנת בזכויות יוצרים", תוכלו לתבוע כל מי שיבנה כלי שיתחבר אליו. וזה לא רע רק בשביל המכונאים - תחשבו על כל חולי ההגה שרוצים להתקין שבבים במכוניות שלהם בשביל לכוונן את הגדרות הביצועים.

יש חברות כמו לקסמרק, שטענה שמיכלי הטונר שלה מוגנים בזכויות יוצרים - בגלל שיש בהם תוכנה שמפעילה מתג שאומר "אני ריק" כשהטונר נגמר - ותבעה מתחרים שייצרו מיכלים ממוחזרים עם מתג מאופס. אפילו יצרנים של דלתות מוסך הצטרפו לחגיגה, וטענו שהתוכנה במקלטים שלהם מוגנת בזכויות יוצרים. מכוניות, מיכלי טונר, ודלתות מוסך מוגנים בזכויות יוצרים. מי הבא בתור, מנורות?

גם לציבור יש זכויות

מניעת פריצה עקיפה היא חדשות רעות אפילו בהקשר הלגיטימי - סליחה, "המסורתי" - של זכויות יוצרים, כמו סרטים בתקליטורי DVD. זכויות יוצרים זה איזון עדין. ליוצרים ולנציגיהם נשמרות זכויות מסוימות, אבל גם לציבור הרחב יש זכויות.

לדוגמה, לסופר אין זכות למנוע ממישהו להתאים את הספרים שלו לשימוש על ידי עיוורים. חשוב יותר, לסופר אין הרבה זכויות לשלוט על מה שאפשר לעשות עם הספרים שלו לאחר שרוכשים אותם באופן חוקי. אם אני קונה את הספר, הציור, או ה-DVD שלך, הוא שייך לי. מדובר בקניין שלי. לא "קניין רוחני" שלי - סוג מטורף של רכוש-מדומה מלא בחורים של יוצאי דופן, מגבלות והקלות - אלא רכוש מוחשי, גשמי ואמיתי - מהסוג שבו מטפלים בתי משפט מטפלים באמצעות חוקי רכוש מזה מאות שנים.

האבסורד של הקידוד האיזורי ב-DVD

אבל מניעת פריצה עקיפה מאפשרת לבעלי הזכויות להמציא לעצמם זכויות חדשות ומסעירות - כלומר, לכתוב חוקים פרטיים בלי שיצטרכו לתת על כך דין וחשבון - המפקיעות לטובתם את הבעלות שלכם על הרכוש הגשמי שלכם. קידוד איזורי ב-DVD זו דוגמה טובה לכך. אין שום חוק זכויות יוצרים שאני יודע עליו, פה או בכל מקום אחר, שאומר שהמחבר יכול לשלוט במקום בו אתם נהנים מהעבודות שלו - מרגע ששילמתם עליהן.

אני יכול לקנות ספר ולזרוק אותו לתיק, ולקחת אותו איתי לכל מקום בעולם, מטורונטו לטימבוקטו, ואוכל לקרוא אותו בכל מקום שאני אגיע אליו: אני אפילו יכול לקנות ספרים באמריקה ולקחת אותם לבריטניה, למרות שלסופר יש חוזה הפצה בלעדי עם הוצאה לאור בריטית שמוכרת אותם במחיר כפול מהמחיר בארה"ב. כשאסיים, אוכל למכור אותו או למסור אותו למישהו בבריטניה. עורכי דין של זכויות יוצרים קוראים לזה "מכירה ראשונית", אבל אולי יהיה יותר פשוט לקרוא לזה "קפיטליזם".

המפתחות לפענוח של DVD נשלטים על ידי ארגון הנקרא DVD-CCA, ויש להם רשימה של דרישות מכל מי שרוצה לקבל מהם מפתח. בין הדרישות, יש משהו שנקרא קידוד-איזורי: אם אתם קונים DVD בצרפת, יהיה לו סימון שאומר "אני DVD אירופי". קחו את ה-DVD הזה לאמריקה, ונגן ה-DVD שלכם ישווה את הסימון הזה לרשימת הסימונים המותרים שלו, ואם הם לא יתאימו, הוא יגיד לכם שאסור לו לנגן את התקליטור הזה.

תזכורת: אין חוק זכויות יוצרים שקובע כי למחבר מותר לעשות את זה. כאשר כתבנו את חוקי זכויות יוצרים ונתנו ליוצרים את הזכויות לשלוט בתצוגה, בביצועים, בשכפול, בעבודות נגזרות, וכו', לא שכחנו לדבר על "גיאוגרפיה". השארנו אותה בחוץ בכוונה.

אז כש-DVD מצרפת לא עובד באמריקה, זה לא בגלל שזה לא חוקי: זה בגלל שהאולפנים המציאו מודל עסקי, ואז המציאו חוק זכויות יוצרים כדי שיתמוך בו. ה-DVD הוא הרכוש שלכם, וגם נגן ה-DVD, אבל אם תפרצו את הקידוד האזורי בתקליטור שלכם, תעברו על חוק דיגיטל מילניום.

זה מה שקרה ליון יוהנסן, נער נורווגי שרצה לצפות ב-DVDים צרפתיים בנגן DVD נורווגי. הוא וכמה חברים שלו כתבו קוד שפורץ את ה-CSS, ומאפשר לו לנגן אותם. הוא הפך לפושע מבוקש באמריקה; בנורווגיה, האולפנים לחצו על השלטונות והוא הועמד למשפט, על "הסגת גבול לא חוקית למערכת מחשב." כשעורכי הדין של ההגנה שאלו "הגבול של איזה מחשב בדיוק?" התשובה הייתה: "שלו."

הרכוש הקנייני האמיתי, המוחשי והממשי שלו, הופקע מידיו על ידי קניין רוחני מוזר, רעיוני ומטאפורי ב-DVD שלו: בשביל ש-DRM יעבוד, נגן התקליטים שלכם צריך להפוך להיות הרכוש של מי שעשה את התקליט שאתם מקשיבים לו.

3. מערכות DRM מזיקות לעסקים

זה החלק הגרוע ביותר של DRM: האנשים שעושים נגני תקליטים יכולים להחליט לאילו תקליטים אפשר להקשיב, והאנשים שעושים תקליטים יכולים להטיל ווטו על דרכי הפעולה של נגני תקליטים שמנגנים את התקליטים שלהם.

אף פעם לא היה לנו את העקרון הזה: למעשה, תמיד היה לנו בדיוק את ההפך. תחשבו על כל הדברים שאפשר לחבר לכניסה מקבילית או סדרתית במחשב, שהמתכננים שלהן מעולם לא חשבו עליהם. הכלכלה החזקה והתפתחות המהירה שלנו הם תוצרי לוואי של היכולת של כל אחד לייצר מוצר שיתחבר לכל דבר אחר: החל ממכונת גילוח שמתחברת לקצה של שואב אבק, ועד לתמנון שיוצא משקע המצית באוטו שלכם - ממשקים תקניים שכולם יכולים להתחבר אליהם הם מה שהופך חנונים למיליונרים.

DRM הוא המקבילה של עולם התוכנה לממשקי חומרה סגורים. רוברט סקובל (עובד מיקרוסופט, רי"ה) הוא איש תוכנה שמפעיל בלוג מצוין, בו כתב לאחרונה מאמר על הדרך הטובה ביותר להגן על ההשקעה במוזיקה דיגיטלית. האם לקנות מוזיקה של-Apple iTunes, או של Microsoft DRM? סקובל טוען שמוזיקה ממיקרוסופט היא השקעה בטוחה יותר, מכיוון שמיקרוסופט מעניקה יותר רישיונות לשימוש בפורמט הקנייני שלה, ולכן יש יותר אפשרויות בעת קניית מכשירים לנגינה של אותה המוזיקה הווירטואלית.

רעיון מוזר כל כך: אנחנו צריכים לבחור את המוזיקה שנקנה על בסיס מגוון מכשירי הנגינה של חברת התקליטים! זה כמו להגיד למישהו לקנות Betamax במקום Edison Kinetoscope, בגלל שתומס אדיסון לא אוהב להעניק רשיונות לשימוש בפטנטים שלו; וכל זאת תוך התעלמות מהעובדה שהעולם כולו צועד לעבר תקן ה-VHS, הפתוח יותר.

זה לא עסק טוב. DVD זה פורמט שבו מי שעושה את התקליטים יכול גם לתכנן את נגני התקליטים. עכשיו תשאלו את עצמכם - כמה חידושים היו בעשור האחרון בנגני ה-DVD? הם נהיו קטנים יותר וזולים יותר, אבל איפה אותם שווקים חדשים ומדהימים למכשירי DVD שנפתחו בעבר על ידי מכשירי הווידאו? חברה אחת מייצרת את נגן הDVDים הראשון המבוסס על כונן קשיח - מכשיר שיכול להכיל 100 סרטים - והם גובים עבורו 27,000 דולר. מדובר פה ברכיבים בכמה אלפי דולרים - כל השאר זה העלות של מניעת תחרות. 

חלק שני של מאמר מתוך הספר החדש, "הקתדרלה והבזאר", קובץ מאמרים בנושא קוד פתוח וחופש המידע. לחצו כאן לחלק ג'. הספר מופק, נכתב ונערך בהתנדבות תחת רישיון קוד פתוח, וכל מי שרוצה יוכל להדפיסו בכתובת הבאה. הגירסה הרשמית של הרצאה זו (עם עדכונים, תוספות, ורשימת גרסאות) נמצאת בכתובת זו. התרגום המקורי של המאמר לעברית נמצא כאן.

כל הזכויות שמורות (C) (2004) (כל כותבי המאמרים בספר). הרשות נתונה בזאת להעתיק, להפיץ, או לשנות את המסמך הזה, תחת תנאי רשיון ה-GNU לשימוש חופשי במסמכים, בגרסה 1.2 או בכל גרסה מאוחרת יותר שתפורסם ע"י המוסד לתוכנה חופשית. 

הרישיון של GNU לשימוש חופשי במסמכים (רישיון GFDL)

מטרת הרישיון הזה היא להגדיר מדריך, ספר או כל מסמך תפקודי ושימושי כלשהו כחופשי. כלומר, להבטיח לכל אחד את החופש לשכפל, ולהפיץ את המסמך, עם או בלי שינויים, למטרות רווח או שלא למטרות רווח. מטרה נוספת של הרישיון הזה היא לשמור על זכותם של הכותבים והמוציאים לאור לקבל הכרה והערכה בעבודה שעשו, מבלי להפיל עליהם את האחריות לשינויים שנעשו על ידי אחרים. הרישיון הזה "עובר בירושה", כלומר, כל מסמך שנגזר מהמסמך המקורי חייב גם הוא להיות חופשי באותו מובן. הרישיון הזה משלים את הרישיון הציבורי הכללי של GNU שמהווה רישיון "עובר בירושה" המיועד לתוכנות מחשב.

תרגום: רן יניב הרטשטיין (trans.co.il), עריכה: עידו אמין, עריכת הספר: נאורה