איך נפלו גיבורים

למרות הציפיות, "כעפעפי שחר" מתברר כאכזבה: השפה מעושה, הוא לא אמין, ונדמה שחיים סבתו אינו מבקש לספר סיפור, אלא לגרום לנו לאמץ את ההשקפה שהרוטינה של עבודת האלוהים חשובה מן הגיבור היחיד. אריאנה מלמד השתעממה

צדיק באמונתו יחיה: הולכים ומתרבים המאמינים ש"כעפעפי שחר" של חיים סבתו הוא ספר שראוי מאוד לקחת אותו הביתה, לקרוא בו על עזרא סימן טוב, כובס ומגהץ טליתות, איש תמים וישר-דרך משכונת מחנה יהודה של פעם, שגם אם נתרגשו עליו צרות גדולות בחייו, תמיד עבד את אלוהיו באהבה וביראה, בתמימות ובדבקות עילאית. כשירושלים החלה לשנות את פניה ודחפורים עטו על שכונתו השלווה והמכבסה בה עבד נסגרה והוא כבר בן שישים ויותר, לא משו עזרא ורעייתו מדאם שרה מדירתם הקטנה והצנועה ומהליכותיהם הקטנות והצנועות, ועזרא המשיך ללמוד תורה באהבה גדולה ובכוונת מכוון עד שביום אחד זכה ונהייתה לו מן התגלות שכזאת בשדה שממערב לשכונת הפחים בסוף רחוב בצלאל, שעליה לא נוכל לספר כאן למען לא ייחרב המארג העלילתי הדקיק כל כך של הספר החדש של חיים סבתו.

 

הסיפור החסידי חי ובועט

 

מדי שנה רואים אור בישראל ספרים חדשים שעניינם, קידומו של הסיפור החסידי והנסיון להוליכו מן הדפים אל הלבבות. לא תמצאו אפילו אחד מהם ברשימת רבי המכר, משום שעולמות הקריאה של האורתודוקסיה היהודית ושל החילוניות נפרדו לעד ב-1938, עם הופעתו של הסיפור הארצישראלי האותנטי הראשון, "אפרים חוזר לאספסת" של ס. יזהר.

 

או-אז נקבעו גבולות: הסיפורת העברית החדשה עוסקת (לפחות עסקה, עד שנמאס לה בראשית שנות הששים) ביחיד ובמאבקו בקולקטיב, אם אלוהים מופיע בה הרי זה כהערת שוליים בלבד, גיבוריה מקבלים עליהם את רוח הזמן והלשון החדשה באהבה, והיא מתעמקת בחדווה בכל מה שנראה בעיני היהודי האורתודוקסי כביטול זמן גמור, שמביא חס וחלילה לידי עבירה: יחסים בין גברים לבין נשים, מוות נטול משמעות דתית, קונפליקטים מוסריים שאין עליהם תשובה נאה בכתובים.

 

עדנה מסויימת היתה לסיפור החסידי בתוך כתבי ש"י עגנון, שם הוא משמש כמוטיב חוזר, הכרחי ללשון הסיפור ולזמן הסיפור, אבל גם תיבת-תהודה לקונפליקטים של הגיבורים שעולמם חורג מן האונטולוגיה הדלה עד מאוד של המעשה החסידי – עגנון נלחם בו ומתייאש, נאבק ומנצח, מפרש ומשתמש בו באירוניה דקה, הופך אותו על פיו ומפרק את יסודותיו האמוניים ומחברם מחדש, וזה תמיד עונג גדול השמור למי שמכיר את אמנות הסיפור החסידית, לראות כיצד הוא משתלב יפה כל כך במארג האידאי והעלילתי הסבוך שעגנון ידע, בגאוניותו, לטוות אפילו בסיפורים קצרים. וכשהזמן והלשון השתנו, התכווצו ממדיו של הסיפור הזה ביצירה של עגנון בהתאם. כך קרה ב"שירה", וכך אנחנו יודעים שלא תמיד היה הסיפור הזה הכרחי למספר עצמו.

 

אבל הסיפור החסידי לא מת, ואם יזדמן לכם לראות כותרים חדשים של הוצאת "קל מבשר", למשל, תוכלו להיווכח בעצמכם שיש חיים אחרי סטימצקי, הגם שבסטימצקי לא תמצאו לעולם צרור סיפורים חסידיים חדשים – אלא אם כן אלו מופצים בהוצאת "ידיעות אחרונות" וחתום עליהם חיים סבתו, מחברם של "תיאום כוונות" ושל "אמת מארץ תצמח".

 

טעון תיקון

 

"תיאום כוונות" באמת היה, לרגעים, הבטחה לגישור על פני תהומות שנפערו בין עולמות הקריאה השונים, כי מחברו ארג את השבר האמוני והערכי של גיבוריו אל תוך חווית השבר של מלחמת יום הכיפורים, ומשלב השפה שלו היה מעניין ומפתיע, וגם עורר איזו כמיהה סתומה לעוד כתיבה שכזאת: כמיהה של מציצנים שאינם יכולים להכיר או להכיל את העולם האורתודוקסי אלא מתוך כלי שני, מתוך הספרות. כמיהתם של חובבי "עיר קסומה", למשל. אני מודה שגם אצלי עורר סבתו צפיות שכאלה, ולצערי "כעפעפי שחר" הוא אכזבה מבחינה זאת ואחרות שעוד אתעכב עליהן.

 

זהו צרור סיפורים ("מעשים" בשפתו של סבתו. גם כאן הוא מפגין נאמנות עקב-בצד-אגודל ללשון הסיפור החסידי, שבה הסיפור נקרא "מעשה"), שבמרכזם עומדות חמש דמויות, כולן ירושלמיות-של-פעם. יש בו עזרא שאליו כבר התוודענו קצת, יש בו ד"ר טוויל, גיסו של עזרא שזנח את הלימוד לטובת קריירה אוניברסיטאית כמפרש של שירת ימי הביניים. יש בו כנר שנתעוור בילדותו, חכם אחד ושמו פינטו שמשמש לעזרא דמות מופת – וצל חמקני של סופר ידוע ומפורסם, ללא ספק אלוזיה לעגנון עצמו, שבו מפציר עזרא מדי פעם שיכתוב את המעשים, והסופר עונה לו בתירוצים מתרוצים שונים וגם מגלה לו את האפשרות, שתיקון מתרחש בחייו של אדם שעה שהוא שומע סיפור (מעשה, כמובן) בו הוא עצמו היה מעורב – והמעשה מסופר מפי אחר.

 

נו, יש לכם ספק קל שתיקון כזה אמנם יתרחש במהלך המעשים שבספר? ועוד איך יתרחש. לקורא חדור אמונה חסידית, זה ייראה כסממן של אלגנטיות אמנותית וגם יחמם את הלב. מי שאמונתו שונה, יהיה אנוס לשאול את עצמו שאלות ספרותיות שהולכות ומצטברות לתמיהות גדולות ככל שממשיכים לקרוא.

 

הלימונים? צהובים

 

הסיפור החסידי הוא כלי רב עוצמה לחיזוקה של האמונה, לחינוכו של דור חדש, ליצרת הד לאקסטטיות שבה מבקש החסיד לראות אות לכך שמעשיו ואמונותו רצויים ושהיושב במרומים גומל לו בחוויה רוחנית עצומה. לא זה המקום לדון בדרכי העיצוב שלו מאז ימי הבעש"ט, ולקשרים התיאולוגיים שלו לקבלה הלוריאנית – אבל בהחלט אפשר לעמוד על כמה וכמה מגבלות ספרותיות שלו, בעיניהם של קוראים בני ימינו.

 

ראשית, דמויותיו אקזמפלריות לחלוטין. כלומר, הן אינן מעוצבות כאינדיבידואלים שונים זה מזה, אלא כאוספים של תכונות ידועות מראש המודבקות לפרסונה אחת: זה ישר דרך ותמים, ההיא משרכת דרכיה, זה מתעצב על ליבו כשמסתלקת השבת, ההיא כל כבודה בת מלך פנימה.

 

בסיפור הזה אין כמעט עולם ויזואלי: לא תדעו כיצד נראה הבעש"ט בסיפורים הקלאסיים, ולא תוכלו להבחין בין עזרא לבין שאר הדמויות בספר הזה במסדר זיהוי. עולמה הפיזי של ירושלים הקטנה אינו מתואר כאן אלא מאוזכר בנקודות ציון, כי העולם הפיזי כולו אינו מעניין את המספר או את שומעיו הפוטנציאליים (הסיפור החסידי נועד במקורו להעברה בעל פה). במקומות שבהם יכול היה המחבר לגייס יכולת תיאור לו אך חרג לרגע מן התבנית הסיפורית שלו, בחר סבתו שלא לחרוג וכך הוא מלעיט אותנו בקלישאות. דוגמא פשוטה: תיאור השוק הססגוני במחנה יהודה, שמסתכם באזכור הצבעים של ירקות ופירות. אז הלימונים צהובים והחצילים סגולים, ואני לא מצפה ליותר מזה ממספר של מעשיות חסידיות, אבל מסופר אמיתי – כן.

 

וכמו בסיפורים החסידיים, חיי הרגש של הדמויות מסתדרים היטב בתבנית אמונית ידועה מראש ואין מרחיבים בהם, ואם יש מספר מודרני ויודע כל, כמו כאן, גם הוא לא מתעקש על אפיון עמוק של דמות הגיבור, מעבר ל"שמח", "עצוב" נבהל" בכה", וכיוצא באלה שרטוטים גסים מאוד, פרימיטיביים אפילו, בעיניו של מי שנחשף לז'אנרים מעולים מאלה וגם למד שאין בהם כל רע, לבד מביטול הזמן, כמובן.

 

ובדיוק כאן נעוצה בעיני הבעייה המרכזית של הספר. מחברו בחר להצעיד את הגיבור שלו מבית מדרש לבית תפילה, משבת לשבת, מדרשה לפיוט. כמה פעמים במהלך העלילה (עלילה? לא ברור) המחבר מטרים ומגלה לקוראיו בלחש, שיש מעשה נורא שקשור בביתו של עזרא. והנה, טרגדיה משפחתית איומה, שיכולה לפורר כל אדם ולנטוע בו ספקות עצומים ולחולל בו משברים גדולים, נפתרת אצל סבתו בעמוד וחצי לכל היותר, והוא גם מסתפק בכך שגיבורו פשוט לא חשב על זה במשך שנים ארוכות. לא אמין, לא מתקבל על הדעת, ויוצר חשד עמוק שסבתו אינו מבקש לספר לנו סיפור, אלא לבצע מהלך של אינדוקטרינציה שבו באמת הרוטינה של עבודת האלוקים חשובה יותר מן הגיבור היחיד. אני בטוחה שהרב סבתו מאמין בכך בכל ליבו ואני משוכנעת ביכולתו להנחיל את האמונה לתלמידי הישיבה שלו. אותי, מכל מקום, לא הצליח לשכנע, כי לא רב אני מחפשת כי אם סופר הגון וטוב.

 

נוסטלגיסט מושלם

 

ויש עוד: יחסיו של עזרא עם בניו (ששמותיהם לא ידועים לנו וגם הם לא מאופיינים כאן) כלל לא מגיעים לקדמת הבמה ולו לרגע, למרות שגם בהם יש קונפליקטים מרומזים: הבנים לא למדו כאביהם, הבנים עזבו את ירושלים, התא המשפחתי איננו אקזמפלרי אפילו על פי אמות המידה של הגיבור, ולא עוסקים בכך כלל. וודאי שאין עוסקים כלל בדמותה של מדאם שרה, צל חיוור ונאמן לעזרא: הלא היא בת למשפחה מיוחסת משלו, משכילה ממנו, ונישאה לו בשידוך. גם כאן יש שורשים של קונפליקט או סיפור שלא סופר כלל, אפילו לא ברמת "נקרא לנערה ונשאל את פיה". מה עושה מדאם שרה בסיפור, חוץ מלנגב עלים של צמחי תבלין מאבק ולהתקין בורקס וסחלב חם ו"כוס של חמין" (חמין זה תה, לא צ'ולנט נוזלי) ולשבת על הוורנדה בשבת עם אלוף-נעוריה, ליהנות מזיו חמתה של ירושלים? כלום היא לא עושה. כיצד הגיבה היא לטרגדיה שפקדה את ביתם? לא ידוע. נשים לא זוכות לייצוג רציני בסיפור החסידי. גם כאן לא.

 

לעומת זאת, כיוון שהסיפור החסידי הוא תמיד גילו דעת אמוני על הלכותיו של העולם הריאלי, גם כאן מתרחש גילוי שכזה, שבו סבתו הופך לנוסטלגיסט מושלם. אמנם ייתכן שעזרא הוא שמעלה את "המעשים" על הכתב, אבל סבתו ודאי לא מתווכח איתו. הנה כך, ושימו לב ללשון הכתוב.

 

"כשבא לביתו הביטה בו מדאם עזרא ותיכף ידעה מגון פניו שהוא מיצר. מה לך עזרא. שאלה. שבת היום, ונתכוונה שאסור להצטער בשבת, שלעונג ניתנה. כן, שבת היום, השיב לה, אבל טעם שבת ותבלין של בת ניטל ממנה. השבת לא שמעתי דרשה. עזרא, השיבה מפייסת אותו, לא כך אמרת לי תמיד, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. כן, השיב עזרא, אבל הארץ שתחתי דומה שהיא נשמטת. שמעתי אתמול מחכם כהנוף שהדור נשתנה. בני אדם אינם מבקשים עוד את הטהרה.... לועגים לתמימותם של התמימים, אנשי ירושלים הישנים. אומרים, מה אלה מבינים בעולם החדש. והם, נקיי הדעת שבירושלים, הולכים ומתמעטים מן העולם. זוכרת את שאפילו מוכרי התבלינים בשוק מחנה יהודה היו ישרי דרך ומאירי פנים ומשכימים ומעריבים בבתי מדרשות ואוהבים את השמחה. כמה תום היה שפוך על פניהם כשהכריזו בניגון של בקשות על מרכולתם בערב שבת קודש... (ועכשיו) מבקשים להם הצעירים חזנים שקולם חזק ונאה ושיסלסלו בניגונים החדשים... מה יודעים הם. וכי יכולים הצעירים לשמוע כמה אהבת השם וטהרת הנפש טמונה בתוך צרידות הקול של חכם סלים ובריסוק הקול של חכם רפול, וכמה יופי בא מן הכוונות שהם מתכוונים בתפילתם... אבל מה אעשה שעולמם אינו עולמי. מבקש אני את עולמי שלא יאבד. טוב שביתנו עוד קיים. טוב שכתליו ספוגים באוירה של ירושלים של פעם. וטוב שאת קיימת עמי. וטוב שספר תהילים לא נשתנה. ...אבל מן הסתם כל שבא מן השמיים בא לטובה. וגם זו לטובה, ויתגלגל עלינו לטובה. שבתא טבא שרה, שבתא טבא. בואי נשב בוורנדה כדרכנו, נתחמם לאור חמה של שבת, נקרא לנו במדרשי הפרשה ונחייה את נפשנו בדברי חכמים".

 

גבוה זה טוב?

 

אהבתם? התרחב לכם הלב? ובכן, סלחו לי, עוכרת שמחות שכמותי, שאינני אוהבת, וגם אינני מאמינה כלל ללשון המעושה הזאת, ובמיוחד אני לא מוכנה לקבל את שמחת העניים שקצו בלשון הרזה-כביכול ומוצאים לעצמם ניחומים בסבתו, כאילו הוא מייצגה של אופציה תרבותית נעלה יותר וראויה יותר.

 

לשון הסיפור החסידי היא רב-רובדית ושואבת מן המקורות, ראשונים ואחרונים כאחד. אבל זו אינה לשון שבני אדם דיברו בה, אז או עתה. החסידים שיצרו את הסיפורים המקוריים דיברו בינם לבין עצמם ביידיש וייחדו את לשון הכתוב העברית לעניינים חשובים יותר מן היום יום: עזרא ושרה הם חאלבים, וודאי שלשונם מתובלת יותר בערבית מאשר המחבר מוכן להודות. לשון הכתוב בסיפור החסידי אינה מבחינה בין שפות, בין משלבים שונים של שפת דיבור שהם יחודיים לכל דובר – וסבתו מדובב את כל דמויותיו בסיפור בשפה חדגונית אחת, כאילו אין כל הבדל תרבותי בין עזרא לבין גיסו הדוקטור, ובין חבריו החילונים מן האקדמיה לבין חכם פינטו. אבל מה לעשות שחלק מקוראיו המהללים של סבתו שבויים באינדוקטרינציה לשונית שמזהה "גבוה" ו"ארכאי" עם "טוב" ו"ראוי"?

 

זו צרתה הגדולה של הספרות העברית, שלא צמחה באורח אורגני ומוריה לימדו דורות של תלמידים להתפעל מעושר הלשון, גם כאשר אין כל קשר בין מגוון הכלים הלשוניים שעומדים לרשותו של סופר לבין אורח-דיבורן של הדמויות עליהן הוא מספר, ומה לעשות שאמינות ספרותית, במאה שלנו, פירושה בין היתר יכולת הקשבה ושחזור של לשונות שונות – שלא מתקיימות בתבנית בה כותב סבתו כלל?

 

לפני ימים מספר פורסם ב-ynet פרק מתוך תרגום חדש ל"האקלברי פין" של מארק טווין. האק היה אחד הגיבורים הראשונים בספרות המערבית החדשה שדיבר "מדוברת". מתוך סקרנות הצצתי בתגובות הקוראים לפרק, ומצאתי אי נחת מן הלשון, כי "ככה לא מדברים בספרות". וכי "זה לא חינוכי". ובכן, מה שיש לי לומר על לשונו של סבתו הוא כזה: לבד מן ההערכה לשליטה שלו בז'אנר החסידי, וההכרה שהלשון הזאת ודאי חינוכית מאוד למי שמתחנך על תבניות סיפוריות שכאלה, היא משעממת אותי עד מאוד.

 

אני מעדיפה את המבעים המשולבים של אמנון שמוש ב"מישל עזרא ספרא ובניו" כי הם נאמנים לרוחם וללשונם של דוברים מאותה תפוצה ממש שממנה הגיע חכם עזרא, ואני סבורה שסבתו עושה עוול לציוריות ולפלסטיות וודאי לרבגוניות של הלשונות שאנשים דיברו בירושלים-של-פעם. בעשותו כן, הוא מתגלה כאפיגון לא רע – אבל גם בסופר מאוד לא מרשים.

 

לא עושרה של הלשון יוצר ספרות טובה, אלא יכולתו של המחבר להשתמש ברבדיה ככלי-עבודה לבניית עולם, ליצירת דמויות משכנעות ולשימורה של לשון חד-פעמית וייחודית לכל דובר בין דפי ספר. בכל אלה, סבתו נכשל כשלון חרוץ ב"כעפעפי שחר". אבל אותם צדיקים שמיהרו ורכשו ואהבו יחיו באמונתם, ואני בשלי, ובלבד שלא נבוא לידי ריב ומדון ובוקה ומבולקה חלילה, לא בי' בטבת ולא בכל יום אחר.

 

• לקריאת קטע מתוך הספר לחצו כאן.