הרפתקאותיו של האקלברי פין

אתם לא מכירים אותי אם לא קראתם ספר שנקרא הרפתקאותיו של טום סוייר; אבל זה לא משנה. את הספר ההוא עשה אדון מארק טוויין, והוא אמר ת'אמת, בגדול. פה ושם הוא הגזים, אבל בגדול הוא אמר ת'אמת. זה לא חשוב. בחיים לא ראיתי מישהוּ שלא שיקר איזה פעם אחת לפחות, חוץ מדודה פּוֹלי, או האלמנה, או מרי אולי. דודה פולי – זאת הדודה פולי של טום – ומרי, והאלמנה דַגלס, כולם נמצאים בספר ההוא, שבעיקרון הוא ספר אמיתי, עם כמה הגזמות, כמו שכבר אמרתי.

אז הספר ההוא נגמר ככה: טום ואני מצאנו ת'כסף שהשודדים החביאו במערה, וככה נהיינו עשירים. קיבלנו שש-אלף דולר כל אחד – הכול במטבעות זהב. זאת הייתה כמות לא נורמלית של כסף ששמו אותו בערימה. עכשיו, השופט תאצ'ר הוא לקח ת'כסף ושם אותו בבנק בריבית, וזה סידר לנו דולר אחד ליום לכּל אחד מאיתנו לכּל השנה – כל-כך הרבה כסף שהבנאדם כבר לא יודע מה לעשות איתו. האלמנה דגלס היא אימצה אותי בתור הילד שלה, וחשבה שהיא תתַרבֵּת אותי; אבל זה היה לי קשה לגור בבית כל הזמן, בגלל שזה היה מעיק איך שהאלמנה תמיד עשתה הכול כמו שצריך ובזמנים קבועים; ואז, שכבר לא יכלתי יותר, הסתלקתי. נכנסתי חזרה לתוך הסמרטוטים הישנים שְלי ולָחָבית-סוכר שְלי והייתי חופשי ומאושר. אבל טום סוייר הוא מצא אותי ואמר לי שהוא הולך להתחיל חבורה של שודדים, ושאני יוכל להצטרף אם אני יחזור לאלמנה ויהיה מהוגן. אז חזרתי.

האלמנה היא בכתה עליי, וקראה לי שה אובד מסכן, והיא קראה לי עוד הרבה שמות אחרים, אבל היא לא התכוונה בזה לשום דבר רע. היא הכניסה אותי עוד פעם לבגדים החדשים האלה, וכל היום רק הזעתי והזעתי והרגשתי צפוף נורא. נו, ואז הכול התחיל מחדש. האלמנה צלצלה בפעמון לארוחת-ערב והיית צריך לעמוד בזמנים. ושהגעת לשולחן לא יכלת ישר להתחיל לאכול, אלא היית צריך לחכות שהאלמנה תוריד ת'ראש ותרטון קצת על המזון, אפילו שבעצם לא הייתה איתו שום בעיה. זְתומרת רק זה שבישלו את הכול לחוד. בחבית של שאריות זה אחרת; כל הדברים מתערבבים ביחד והמיץ שלהם כאילו מתערבל מסביב, והכול יוצא יותר טוב.

אחְרי הארוחת-ערב היא הוציאה ת'ספר שלה ולימדה אותי על משה בתיבה וכבר לא יכלתי להתאפק מרוב שרציתי לדעת עליו הכול; אבל אז היא גילתה לי שמשה מת כבר מלא זמן; אז לא היה אכפת לי ממנו יותר, למה שאני לא שׂם על אנשים מתים.

תכף אחְרי זה רציתי לעשן, וביקשתי מהאלמנה שהיא תרשה לי, אבל היא לא הסכימה. היא אמרה שזה מנהג המוני ולא נקי, ואני חייב לנסות לא לעשות את זה יותר. ככה זה עם חלק מהאנשים. הם יורדים על דברים שהם בכלל לא מבינים בהם שום דבר. ככה היא מתעסקת עם המשה הזה, שהוא לא קרוב משפחה שלה ולא עוזר בכלל לאף אחד, למה שהוא כבר מת, אתם מבינים, אבל ממרמרת לי ת'חיים על זה שאני עושה משהו שיש בו איזה תועלת. והיא גם הריחה טבק; אבל ברור שזה היה בסדר, למה שהיא עשתה את זה בעצמה.

אחות שלה, מיס ווטסון, רווקה זקנה ורזה כזאת, עם משקפיים, בדיוק באה לגור איתה, והתחילה לנסות עליי איזה ספר של אלף-בית. היא העבידה אותי די קשה בערך שעה, ואז האלמנה היא אמרה לה לעזוב אותי קצת. כבר לא יכלתי לסבול את זה יותר. ואז איזה שעה היה משעמם מוות, ואני כבר הייתי על קוצים. מיס ווטסון הייתה אומרת, "אל תשים את הרגליים שלך שם, האקלברי"; ו"אל תתכופף ככה, האקלברי – שב ישר"; ותכף אחר כך היא הייתה אומרת, "אל תפהק ותתמתח ככה, האקלברי – למה שלא תנסה להתנהג כמו שצריך?" ואז היא סיפרה לי הכול על המקום הרע, ואני אמרתי שחבל שאני לא שם. היא התעצבנה, אבל אני לא התכוונתי להעליב. רק רציתי להסתלק משם לאנשהו; בסך הכול רציתי איזה שינוי, לא היה אכפת לי איזה. היא אמרה שזה חטא להגיד מה שאמרתי; היא אמרה שהיא לא הייתה אומרת את זה בעד שום הון שבעולם; שהיא מתכוונת לחיות בשביל להגיע למקום הטוב. אבל אני לא ראיתי שום יתרון בללכת לאן שהיא תלך, אז החלטתי לא להתאמץ בשביל זה. אבל לא אמרתי לה, כי זה רק היה עושה לי בעיות ולא עוזר בכלל.

עכשיו שהיא התחילה, היא גם סיפרה לי על המקום הטוב. היא אמרה שכל מה שבנאדם צריך לעשות שם זה להסתובב כל היום עם לירָה ולשיר, לנצח-נצחים.

אז זה לא נראה לי מי יודע מה. אבל לא אמרתי שום דבר. שאלתי אותה אם נראָה לה שטום סוייר ילך לשם, והיא אמרה שאין סיכוי. שמחתי לשמוע את זה, בגלל שרציתי שהוא ואני נהיה ביחד. מיס ווטסון היא לא הפסיקה לנג'ס לי, וזה נהיה לי מעייף ובודד. אחר כך הם הביאו את הכושים ועשו תפילות, ואז כולם הלכו לישון. אני עליתי לחדר שלי עם חתיכת נר, ושמתי אותו על השולחן. ואז ישבתי על כיסא ליד החלון וניסיתי לחשוב על משהו שמח, אבל זה לא עזר. הרגשתי כל-כך בודד שכמעט התחשק לי למות.

הכוכבים נצנצו, והעלים רשרשו ביער עצובים נורא; ושמעתי ינשוף, רחוק-רחוק, עושה הוּ-הוּ על איזה מישהו שֶמֵּת, ותַּחְמָס וכּלב בוכים על איזה מישהו שהולך למות; והרוח ניסתה ללחוש לי משהו, ולא הצלחתי להבין מה זה, וככה זה עשה לי צמרמורת בכּל הגוף. ואז רחוק ביער שמעתי מין קול שֶרוח רפאים עושה שהיא רוצה לספר משהו שמטריד אותה ולא מצליחה שיבינו אותה, ואז היא לא יכולה לנוח בקבר שלה, וחייבת להסתובב ככה כל לילה ולהתאבל.

נהייתי כזה מצוברח ומבוהל שממש רציתי שיהיה איתי מישהו. ואז עכביש התחיל לזחול על הכתף שלי, והעפתי אותו משם והוא נחת בתוך הנר; ולפני שהספקתי לזוז הוא נהיה כולו מצ'וקמק. לא הייתי צריך שיגידו לי שזה סימן ממש רע, ושזה יביא לי מזל רע, אז נבהלתי ורעדתי ככה שהבגדים כמעט נשרו לי. קמתי ועשיתי שלוש סיבובים על המקום והצטלבתי על החזה כל פעם; ואז קשרתי תלתל מהשיער שלי בחוט להרחיק מכשפות. אבל לא הייתי בטוח בזה. עושים את זה אם מאבדים פרסה שמוצאים, במקום לדפוק אותה עם מסמרים מעל הדלת, אבל אף פעם לא שמעתי מישהו אומר שזאתי דרך להרחיק מזל רע שהורגים עכביש.

התיישבתי חזרה, כולי רועד, והוצאתי ת'מקטרת שלי לעשן; למה שהבית היה שקט כמו המוות עכשיו, אז האלמנה לא הייתה יודעת. טוב, אחְרי הרבה זמן שמעתי את השעון רחוק בעיירה דופק בּוּם – בּוּם – בּוּם – שתים-עשרה פעמים, והכול נהיה שקט שוב – יותר שקט מאי-פעם. פתאום שמעתי ענף נשבר שם בחושך בין העצים – משהו זז שם. ישבתי בשקט והקשבתי. ישר אחְרי שמעתי "מי-יאו! מי-יאו!" שָקֵט-שָקֵט שם למטה. זה היה טוב! אז אמרתי "מי-יאו! מי-יאו!" הכי חלש שיכלתי, ואז כיביתי ת'אור ונדחפתי דרך החלון לגג של המחסן. משם התגלצ'תי למטה והתגנבתי בין העצים, ושמה, כמו שחשבתי, חיכה לי טום סוייר.

• מתוך "הרפתקאותיו של האקלברי פין" מאת מארק טוויין, גרסה מוערת, תרגם מאנגלית: יניב פרקש, הוצאת "אריה ניר".
  

• יש לציין כי זו הפעם הראשונה שהספר מתורגם בגרסתו המלאה לעברית.