היקים החדשים

"הנסיבות שהביאו להסדר הרה אסון זה הן מוזרות, ובין כה וכה לא תאמינו לי, על כן רק אתאר את המצב הקיים: בבית אחד שלא ראוי, מבחינת הרשויות, למגורים, גרים שני מטיילים מארץ הקודש, זוג מעורב - דור שני ושלישי, ופרופסור משוגע אחד, טבעוני לוחמני. לא שיש לי בעיה עם טבעונים, משוגעים או פרופסורים". פרק שני: אצל אסף ושרה בגרמניה

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מידי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה. פרק 1: אצל ילה באמסטרדם.

------------------------------------------------------------------------------

 

אם רוב האנשים מבזבזים שעות ולעתים ימים על היכרות מייגעת, שאלות בנאליות וחסרות מעוף וכל שאר ההבלים שהם "תרבות השיחה המנומסת" - קלאוס ביזבז בדיוק משפט אחד מצידו ומשפט אחד מצידי, בו כל אחד אמר את שמו, כשפגש אותי לפני שבוע. תודה לאל שאסף, החבר שלי שחי פה עם בת זוגו שרה, הגיע כעבור רבע שעה של שיחה חד-צדדית על בניית בתי בוץ ועכברושים.

 

קלאוס סיים זה עתה סיים את לימודיו האקדמים. הוא בן 38, דלפון חסר כל, עטוי סחבות, קרחת קטנה מעטרת את פדחתו, והוא מדבר במרץ והתלהבות של ילד בן שבע, באנגלית עילגת המופרעת על ידי ציחקוקים. "וזה הסיפור שלי עם העכברושים", הוא מצחקק לסיכום. 

 

כשסיפור נגמר במילים "וזה הסיפור שלי ..." - זאת אומרת שלא היה בסופו פאנץ' ליין, אנטי קליימקס או כל דבר אחר שירמוז לשומע שנגמר הסיפור. הסיפורים של קלאוס הם לרוב, אם לא תמיד, כאלה. ולרוב הוא גם לא מסיים אותם במילים אלה, כי הוא פשוט לא מסיים את דבריו באופן טבעי כמעט לעולם.

 

כל המחזה הזה מתרחש בחלקה חשוכה, בכביש צדדי שמאחורי תחנת הדלק "אראל" בהוקסטר שבגרמניה, עיירה קטנה שלא נרשמה

בדפי ההיסטוריה. הזמנו את עצמנו לבית הבוץ של קלאוס כשפגשנו בו באוניברסיטה, מתעסק עם המחשבים. למזלנו הוא ממהר לרכבת כדי לבקר את סבתו שחוגגת יום הולדת, ולכן זמננו קצוב. לרוע מזלנו, זה אומר שהוא לא יוכל להכין לנו קפה אתיופי, ובטני המקרקרת תיאלץ לחכות עד שיימצא לה מזור.

 

הבית, שנראה כמו בקתה אפריקנית, הוא, לטענת קלאוס, בית הבוץ הראשון בגרמניה הבנוי מחבילות קש. קלאוס בנה אותו לבדו, אם כי הוא מתוודה שאיזו בחורה עזרה לו לצבוע קצת. חשמל, מיטה, ושירותים הם מותרות, ובמקומם יש נרות, ערסל וגינה גדולה שקלאוס מראה לנו.

 

באיזור חשוך ליד הגדר הוא מצביע על הקרקע עליה אנחנו עומדים ואומר: "וכאן השירותים". הוא מפנה את תשומת ליבנו לאת חפירה גדול הנשען על גרוטאה ומצחקק בצחוקו הילדותי. בשניה שיורד לי האסימון אני קופץ אחורה, והוא מצחקק: "זה טוב.. אין בעיות", באנגלית עילגת.

 

אני הולך בשקט על השביל, נזהר שלא להבהיל את תרנגול ההודו שעומד על העץ, וחוזר לשבת בבקתה. קלאוס

מראה לנו את עבודת הגמר שלו בה טען, על רגל אחת דקה," שמה שיפה זה הטבע ולכן האדם צריך להשתלב עם הטבע בבנייתו". כך, הוא הדגים, במקום בו ישנם סלעים ישרים, צריכות לבנות בקתות ישרות; במקום שיש גבעות מעוגלות, צריכים לבנות בתי בוץ מעוגלים. כששאלתי אותו מה צריכים לבנות במישור חלק, הוא הצטער על כך שאין לנו זמן כי הוא ממהר לרכבת.

 

על העבודה הזו הוא קיבל ציון מאה, שבוודאי לא היה מקבל אלמלא הפרופסור שלו היה יותר יקה ממנו ("יקה" בגרמנית זה משוגע, ולא "גרמני" כמו שחשבתי).

 

תקרית הנקניקיה

 

בעת כתיבת שורות אלה אני יושב מול תנור העץ בבית של ברנט, שיאיר קורא לו "הרמן". הבית הוא חיבור של בית איכרים ואסם שנבנו ב-1729 וניצבים עכשיו כגוש שחור ומכוער בסגנון "עזובה פושעת", שבולט בתוך סבך הבתים הלבנים עם הגינות המטופחות שמרכיבים את הכפר הקטן הזה. ברנט מקפיד לקיים את האמרה "הדשא של השכן ירוק יותר". צמד הטיילים הנועזים, יאיר ואני, באנו לכאן כדי לבקר את חברינו אסף ושרה, וגילינו, למרבה הפלא, שהזוג הצעיר חולק את ביתו עם פרופסור מטורף, ברנט "הרמן" גרקן (שהוא, אולי ניחשתם, המורה של קלאוס ידידנו).

 

הנסיבות שהביאו להסדר הרה אסון זה הן מוזרות, ובין כה וכה לא תאמינו לי, על כן רק אתאר את המצב הקיים: בבית אחד שלא ראוי, מבחינת

הרשויות, למגורים, גרים שני מטיילים מארץ הקודש, זוג מעורב דור שני ושלישי, ופרופסור משוגע אחד, טבעוני לוחמני. לא שיש לי בעיה עם טבעונים, משוגעים או פרופסורים, אפילו חשבתי שאני אוהב טיפוסים כאלה, אבל, לדאבוני פשוט לא הצלחתי לשמור על שרירי הלסת שלי קפוצים כשהרמן נכנס לחדר שלי ושל יאיר, ואמר "כמה נפלא לגלות את העץ, מתחת לטיח הישן...". הוא כנראה דיבר על הרסטורציה של הבית אבל תנועות הטאי-צ'י שלו כפו עלי התקף צחוק נוראי ובלתי נשלט היישר מול פניו. יחסי איתו נכנסו לקיפאון עמוק עקב מקרה זה, ובמיוחד אחרי תקרית הנקניקיה.

 

כמה בקרים אחר כך, הוא השאיר מכתב כעוס לאסף, והתלונן על כך שטיגנתי נקניקיות במטבח. הוא הסביר את רגשותיו העזים בכך שבעודו ילד קטן, מביט על גופת סבו שמת, הריח שהריח היה זהה לריח שבו טימאתי את המטבח הקדוש שלו. אני לא מגזים, הוא כתב ש"המטבח קדוש ועכשיו האויר בו טומא לתמיד". אני לא אוהב להתנצל על דברים שאני לא באמת מתחרט עליהם, אבל בשביל שלום הבית ושלום הטיול אני אתנצל (למרות שאם מישהו צריך להתנצל זה הוא, לא משנה מה עשה במלחמה).

 

כדי לוודא שלא אגרום ליותר נזק מתועלת, יאיר הצטרף למשלחת ההידברות. לאחר שהתנצלתי הוא השיב: "לכן אני אומר שלא צריך לנבור בעבר, אלא להסתכל לעתיד..". זה היה המשכה של שיחה שהתקיימה כמה ימים לפני כן, בה הוא ניסה להוכיח את יאיר, אסף ושרה על "התעסקותם האובססיבית בשואה" ובה לא הייתי אפילו נוכח. באותה השיחה הוא טען שהוא פטור מלהתעסק בעבר כי הוא גילגול נשמות של דודו שמת במלחמה. בזמן השיחה ההיא אני הייתי בשירותים ועיינתי בספר שמונח שם על הארונית - "המוות הוא רק אשליה".

 

אלוהי צירופי המקרים

 

לפני בוקריים גילינו עוד מכתב בו הוא מבקש שאני ויאיר נסתלק כי הוא צריך זמן ל"התבוננות".

 

קאסל היא עיר די גדולה במרחק שעה נסיעה מכאן. בבית הסוהר שלה כלוא הקניבל הגרמני, זה שאכל מישהו שהכיר באינטרנט. לא הייתי מזכיר זאת אלמלא שרה מצאה, בעת מיון הדואר, פתק בכתב יד מאת עורך דינו של הרמן בו כתוב: "מוצב לפני צו למאסרך". הפרופסור, כך מתברר, הוא אחד מ-150 בעלי החוב הגדולים בגרמניה. אם הוא יקבל הבטחה שיישלח לכלא בקאסל, אני בטוח שהוא אפילו לא יערער על גזר הדין וייכנס לכלא מרצון, ובלבד שיוכל להיות שותפו לתא של הקניבל ולקבל הזדמנות להופכו לטבעוני.

 

וזה הסיפור שלי על קלאוס וברנט. ואני לא מנסה לרמוז כאן שמישוריה המוריקים של גרמניה מלאים במשוגעים או משהו כזה, רק שאלוהי צירופי המקרים זימן לי הכרות עם שניים כאלה בשבוע הראשון שלי בגרמניה.