למה לי מלצרים עכשיו?

ההסתדרות החדשה מגיבה למאמר ב-ynet, ומסבירה למה החליטה להתמקד בשכר המלצרים בקמפיין נגד העסקה פוגענית

במאמרו ב-ynet תוהה שלומי דונר מדוע ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, החליט להתמקד בבעיית המלצרים ולא בחר לטפל בתנאי השכר וההעסקה של עובדי הקבלן בישראל. הוא צודק. העסקה פוגענית היא מציאות חייהם של עשרות אלפי עובדים בישראל ובכלל זה עובדי קבלן.

 

הדבר נפוץ בעיקר בתחומי הניקיון והאבטחה ואינו זר למציאות חייהם של נהגי תחבורה פרטית וציבורית. התופעה החמורה שאליה מתייחס דונר במאמרו ואליה הוא מבקש להפנות את ההסתדרות במאבקה, חמורה בפני עצמה. הוא כמובן צודק בעמדתו ולפיה יש צורך לטפל בתופעה הזו ומהר: שמה של התופעה – מעמד העובדים העניים בישראל.  

 

ובכל זאת, למה לנו מלצרים, דווקא עכשיו? אין זה נכון שלמלצרים ולמלצריות יש תעסוקה אלטרנטיבית. אין להם תעסוקה כזו. את מעט הכסף שיש להם, על מנת שלא יהיו סמוכים על שולחנות הוריהם, שגם הכנסתם מצומצמת, הם משתכרים בעבודה זמנית, קשה, מפרכת ולעתים משפילה.

 

הם אינם זוכים להגנה, ורוכשים הרגלים ותובנות ולפיהם מי שמחזיק ביכולת להעסיק אותך זוכה לאחיזה על חייך, זמנך, ערכיך והתנהגותך. המעסיקים פוגעים בהם, משפילים אותם, מתעלמים מהצרכים שלהם ורוכשים בעלות על הזמן שלהם – לא על זמן המשמרת, אלא על הזמן כולו.

 

תנאי העסקת המלצרים קשים במיוחד מכיוון שהם מדגישים את העובדה שבישראל של שנת 2005 תפסה לה אחיזה ולפיה ניתן להעסיק עובד ולא לשלם לו את שכרו, מבלי לדאוג לזכויותיו הסוציאליות (יהיו מועטות ככל שיהיו) ותוך פגיעה באוטונומיה הפיזית והנפשית שלו.

 

המלצרים והמלצריות אינם אוכלוסיה חלשה בהגדרה. זו אוכלוסיה שמורכבת מכל שכבות החברה, אלו אנשים צעירים שנקלעו למצב מוחלש, לפחות באופן זמני. אין להם כל דרך לממן את חייהם זולת אם ייכנעו לתנאי העסקה בלתי אנושיים.

 

ניתן לומר על מתן שירותים מיניים כי גם זו היא תעסוקה שהכנסה נאה בצידה. האם זה אומר שאנו רוצים או יכולים להשלים עם פגיעה בכבודן של הנשים, רק מכיוון שיתכן שהן זוכות להכנסה נכבדה? ברור שלא!

 

התלות בטיפ ובטוב ליבו של מקבל השירות, הסועד, הופך את העובדים במלצרות לתגרנים המוכרים את חיוכם, ולפעמים אף יותר מכך, על מנת לזכות בדבר הבסיסי ביותר שאדם זכאי לו, תמורת עבודתו – שכר. מעסיקים ציניים אף דורשים, לעיתים, ממלצריות להתלבש באופן פרובוקטיבי ואף נדרשים לסוג הבגדים התחתונים שילבשו המלצריות. ואלו בגין העובדה ששכרן תלוי בטיפים, לעתים נאלצות להיכנע גם לגחמות אלו.

 

השכר, כל שכר, אינו יכול להיות תלוי בטוב ליבו של הלקוח או בחנופה של העובד. שכר אינו חסד, הוא זכות שלא ניתן לפגוע בה או להתנות אותה בשום דבר שאינו קשור לביצוע העבודה על הצד הטוב. הוא חייב להיות ביחס ישר וקבוע בין מהות ההעסקה, המקצועיות שבה העבודה מתבצעת לבין העובדה שבסוף החודש מגיע לעובד שכרו, על פי חוק, בהתאם לתנאי השכר והעיסוק הזה.

 

מחסום תשלום השכר בעבור עבודה נפרץ בעת שרשויות מקומיות הפכו את עובדיהן לבני ערובה במאבק על תקציב, ואת שכר עובדיהן לתלוי בכל מיני עניינים שאין להם ולא כלום עם עבודתם. ההסתדרות גייסה אז את ועדי העובדים ובצעד של סולידאריות הצליחה לשנות את המציאות ולעקור מן היסוד את המחשבה שניתן להתנות שכר במשהו.

 

המאבק בעד זכויות המלצרים מחזק את ההכרה כי לאדם מגיע שכר בעבור עבודתו, ללא תנאי וללא צורך בחנופה. לאדם מגיע שכר ותנאים נלווים גם אם אינו עני וגם אם יש לו אלטרנטיבה תעסוקתית. השכר מחזק את ההכרה כי לעובד אוטונומיה על גופו ועל נפשו, הוא מחזק את ההכרה בכך שלא ניתן לנצל מצוקה ומצב מוחלש ולהפעיל טרור תעסוקתי.

 

המאבק הזה נוגע באמיתות הכי בסיסיות של מהי עבודה, מהו שכר ומהו מעמדו של האדם העובד. אין זה פינוק, אין זו הליכה על מנת לזכות בסעודה קלה ומפוארת. זהו צעד חשוב שאם יצליח, כפי שאנחנו מאמינים, יקל עלינו לפעול במאבק הקרוב, המתוכנן, המאבק בהעסקה הפוגענית שממנה סובלים עובדי הקבלן בישראל.

 

שמוליק כהן הוא יו"ר המינהלת לתקשורת ולשיווק בהסתדרות החדשה