היא הצליחה סוף סוף ללמוד, על גבם של אלפי קורבנות, שרק שביב תקווה מדינית, אפילו הוא עלוב ומהבהב בקושי, יכול לעצור מרחצאות דמים מעגליים. עלה בידה, לפחות לזמן מה, להבין כי הנבוט אינו מכניע ואינו מכריע אלא רק מחשל. היא הבינה, באיחור של 36 שנה, כי "מפעל ההתנחלות" הוא מפלצת המתעקשת לקום על יוצרה. היא טוענת, לפחות מן הפה ולחוץ, שקלטה כי אין כל דרך לשרור על עם אחר ולשרוד. לאחרונה אף הצליחה להפנים כי הריסת בתים נקמנית של חפים מפשע יוצקת שמן על מדורות האלימות ולא מים.
רק דבר אחד היא לא מצליחה לעשות. ליטול את כל הלקחים הללו שנרכשו בדי עמל ודם, לצרפם זה לזה ולהפיק מתוכם את בינת היסוד המתבקשת והברורה: כל עוד לא תם הכיבוש עד תום, ולא רק לשליש ולשמינית, נמשיך ללעוס את הדגים הסרוחים, ונמשיך ונלקה, עד שבסופו של דבר גם נגורש מן העיר.
החוכמה הזאת נבצרת מבינתה. מלאכת החיבור עדיין קשה לה. והנה עוד עניין מוזר: איש לא חושד בשרון שהוא דובר אמת. איש לא מעלה בדעתו שהוא אכן מתכוון להמשיך ב"מפת דרכים" כזו או אחרת. איש לא חושב ברצינות שהוא באמת ובתמים עתיד לגשת למו"מ כן ונבון מתוך מטרה להגיע להסדר. איש לא מניח, מעריך או מצפה ששרון יתקדם אפילו מילימטר אחד מעבר לאצבע הקטנה שהוא מואיל עתה להשאיר מאחוריו בשטח החרוך.
כולם יודעים שהוא בסך הכול מבקש לאפר קמעה את קלסתרה המתכער של ישראל, כדי שבחסות האיפור אולי יצליח לחטוף את מלוא היד, במחיר הזרת שנתן. ועל אף קונסנזוס אי האמון הזה, כולם מאחוריו. איש איש וסיבותיו עימו.
יש המתייצבים מאחוריו מתוך אמונה שהוא בעצם מתכוון להכשיל את עצמו. יש המקווים שהוא יוכשל. יש התולים יהבם ב"תקדים", ומקווים שהרוח הפוסט-תקדימית תהיה עזה די הצורך לכפות את ההמשך. ויש כמובן גם המחשבים בסתר ליבם את שנותיו של שרון, בשלטון ובעולם, ומאמינים כי הבא אחריו הוא הוא אשר יביא את הגאולה השלמה. אבל איש (להוציא בני משפחה ומשתתפי סקרים) לא מעלה בדעתו כי פיו וליבו שווים.
וכך, קשת למידה, ומונהגת על-ידי מאחז עיניים, שבה ישראל ויוצאת לעוד אחד מתרגילי "העוקץ" שלה, (עוקץ? ידית של טורייה מתוחכמת ואלגנטית מן העוקץ הזה). שוב ניסיון נואל לתת מחצית סחורה פגומה כדי לגבות מחיר מופקע. שוב "נסיגה מסיני – אבל בלי טאבה". שוב "נסיגה מלבנון – אבל רק עד רצועת הביטחון", ואחר-כך "נסיגה מלבנון – אבל ללא חוות שבעא". שוב "עזה ויריחו תחילה", כדי לזכות בכל השאר.
וכל צבא הפרשנים (נו טוב, רוב צבא הפרשנים...), השומעים את הקולות ומכירים את הנפשות הפועלות, גודשים את הכותרות במלים נרגשות על רגעים היסטוריים, תומו של עידן, מותו של חלום, סיומו של כיבוש, היפוכה של דרך.
ואפילו העובדה הפעוטה שבאותו יום עצמו אישרה הממשלה תוואי חמדני של החומה, שאין בה אפילו סנטימטר אחד שאינו גוזל משהו מאדמות הזולת, ושבה והוכיחה את טיבן וטעמן האמיתי של ההתנתקות ושל החומה, לא העיבו על שמחת הרגע ההיסטורי, מותו של החלום וסיומו של הכיבוש.
עוד שנה, שנתיים, אולי יותר ואולי פחות, בין אם תבוצע הנסיגה ובין אם לאו, יגלו הפלסטינים כי שוב ניסו לעבוד עליהם. כי שוב נפנפו מול עיניהם בגפרור של תקווה כדי לשוב ולהעמיק את הלפיתה סביב צווארם. ואז ישוב האזור ויתפוצץ.
והממשלה אשר תשלוט אז עלינו ועליהם, תגלגל עיניים מלאות פלצות לשמים, תספוק כפיים בזעזוע, ותלמד את עמה ואת תקשורתה לומר בקול בוכים: "אבל הלא נתנו להם את כל הרצועה! אבל הלא החזרנו להם את כל מחצית צפון מערב השומרון! אבל הלא התנתקנו מהם עד כביש 433!"
ושוב נוכל להתרפק על הידיעה המנחמת שאין עם מי, ואין על מה, לדבר. ובע"ה, נוכל גם לשוב לעזה וליריחו תחילה, כדי להתכונן להתנתקות הבאה.
וכמנהג קאטו הזקן נשוב ונאמר עד בוש: נסיגה מלאה תביא אולי שלום מלא. פתיתי נסיגה, כמוהם כנרקוזה לחולה סרטן: לא כואב, אבל גם לא מפריע למחלה להמשיך להשתולל.