כותרות העיתונים בישראל מבשרות על הסיוע הפיננסי שהנשיא בוש הבטיח כביכול לראש הממשלה שרון. גם קלינטון הבטיח בשנת 2000 לברק 800 מיליון דולר כתמריץ להתנתקות מדרום לבנון. ההתנתקות בוצעה, יכולות החיזבאללה שודרגו, הטרור הפלסטיני שאב השראה והמריא לשיא חסר תקדים, אך הכסף לא הגיע עד היום לקופת המדינה.
לנשיא אין סמכות לכתוב המחאות. הוא יכול רק לבקש הקצבה מהקונגרס - "בעל המאה" בוושינגטון. אבל הקונגרס טרוד בגירעון תקציבי של כ–500 מיליארד דולר, וידידינו המושבעים מתחננים לבל נבקש סיוע מיוחד. סגן הנשיא צ'ייני, ומזכיר ההגנה ראמספלד מסתייגים מהסיוע, פן יפגע בתקציב הביטחון, החיוני למשימות בעיראק ובאפגינסטן. כל בקשת סיוע מחייבת דיון מייגע בקונגרס, אבל אצלנו מחלקים את עור הדב לפני שהוא ניצוד.
עוד חגגו הכותרות, מאז פסגת אפריל 2004, את מחיקתו לכאורה של "הקו הירוק". אבל קריאתו הבוטה של בוש להקפאת הבנייה בכל ההתנחלויות מבהירה שישראל לא תזכה לשום בונוס מההתנתקות, אשר רק תמריץ את הכרישים הממתינים לנתחי בשר נוספים. הצהרות בוש, כמו הצהרות מזכירת המדינה רייס, מאז פסגת אפריל 2004, מבהירות שארה"ב לא מכירה בריבונות ישראל מעבר לקווי 1949, וודאי שאינה מכירה בגושי ההתנחלויות. הרהורי הלב כי יוזמת ההתנתקות מעזה תחזק את מעמדנו הבינלאומי ותשנה לטובה את התייחסות ארה"ב לקווי 1949 התנפצו בטקסס. שוב מתברר שבריחה מטרור וכניעה ללחץ שופכים שמן – ולא מים – על המדורה.
הצהרות בוש מלמדות שההתנתקות מעזה ומצפון השומרון עלולה להיות הקרון הראשון ב"רכבת ההתנתקות" מיו"ש, בקעת הירדן, הגולן ומזרח וצפון ירושלים. הן מבהירות שהשמחה לאחר פסגת אפריל 2004 הייתה משוללת יסוד: הצהרות הנשיא האמריקני לא היו חסרות תקדים ולא היו מחייבות - לא את בוש ולא את ממשיכיו. ב–19.6.67 הצהיר הנשיא ג'ונסון שנסיגה לקווי 1949 "איננה מרשם לשלום, אלא לחידוש פעולות האיבה". ב–1.9.82 הצהיר הנשיא רייגן בנאום לאומה: "לפני 1967 היה רוחב ישראל כ–10 מילין...אינני מתכוון לדרוש שתחזור למצב זה...ברור לי שאי-אפשר להשיג שלום על-ידי הקמת מדינה פלסטינית". ההצהרות הנ"ל אינן מחייבות מכיוון שלא אושררו ברוב של שני שלישים בסנאט, ולא נחקקו בקונגרס. הצהרות בוש אושרו על-ידי הקונגרס רק כ"החלטה בלתי מחייבת", שכשמה כן היא: בלתי מחייבת!
פרשנים ישראלים מאיצים להיענות לדרישת הנשיא להקפאת ההתנחלויות, "מכיוון שאי אפשר לעמוד בלחץ ידידתנו הגדולה". הם אינם מבינים את הלוך הרוח האמריקני, המעריך קריאת תיגר ועמידה בלחץ, מוקיר מנצחים ומזלזל במתבכיינים. ביום סגריר הנשיא הטקסני מייחל לבעלת ברית "המסוגלת להתמודד מול הדוברמנים ברחוב, ואיננה משתוקקת להצטרף לפודלים על המרפסת". ואכן, מכהונת בן גוריון ועד שמיר נהגה ישראל, בדרך כלל, להדוף לחץ אמריקני. לכן, היא ספגה קיתונות של רותחין לטווח הקצר, אך זכתה לשדרוג אסטרטגי מהותי לטווח הארוך.
לדוגמה, ב–1948/9 עמד בן גוריון מול לחץ הממשל לדחות את הקמת המדינה ולהסכים למשטר נאמנות של האו"ם. הממשל הטיל אמברגו צבאי, איים בסנקציות כלכליות, האשים את בן גוריון בהובלת עמו לטבח, ודרש להפסיק את "כיבוש הנגב", לבנאם את ירושלים, להתיר את שיבת הפליטים הפלסטינים ולפצותם. נביאי הזעם הדמוגרפי בישראל הצטרפו ללחץ על בן גוריון ותבעו לדחות את הקמת המדינה, פן תובס על-ידי הרחם הערבי. בן גוריון הדף את הלחץ, הכריז על הקמת המדינה והגביר את הבנייה בנגב ובירושלים. כתוצאה מכך הפכה ישראל מ"שארית פליטה" לגורם אסטרטגי חיובי בעיני ארה"ב. האם ראש הממשלה שרון ישקם את מורשת בן גוריון, או ימשיך את מתווה אוסלו?