היי טק: כשלכסף אין ריח ולבושה אין צבע

העתיד הוא דור של בוגרי ומוסמכי אוניברסיטאות ומכונים טכניים, שיקפיץ את החברה והכלכלה הישראלית במדרגה נוספת. אין שום סיבה אובייקטיבית מדוע התוצר לנפש בישראל יהיה פחות מהממוצע האירופי, הצפון-אמריקני או היפני

יהודה אלידע, netמגזין פורסם: 24.05.05, 17:37

כאשר ג'ורג' ברנרד שאו אמר באוזני אשת חברה צבועה ומתחסדת, "אם כך, העיקרון כבר נקבע ונשאר רק לדבר על המחיר", המדיה הבריטית לא געשה ולא רעשה כהוא זה. אולי משום שהעיתונאים הבריטים יודעים להעריך לשון מושחזת גם כאשר היא לא תקינה פוליטית, או משום שג'ורג' היה נחשב יותר מטומי לפיד כפרטנר למחטף רומנטי ("סטוץ" בעברית), או משום שעוד לא המציאו את ה"ביפר" ואי אפשר היה להפיץ תוך רגע ידיעה מרעישה לכל רכלן בתשלום.

 

אני לא רוצה להגן על טומי ולא להעלות ספקות לגבי התקינות הפוליטית שלי עצמי, אלא רק להזכיר לנו שנכון - פוליטיקאים נבחרים כדי "לעשות מסחרה" ולהשיג כסף עבור נושאים החשובים לבוחריהם. אף לא אחד מ-120 המופלאים, שלא יושבים בדיוני הכנסת, נבחר לכיסאו מכוח ערכו המוסרי ואף לא בכדי שתוכחת הנביא שבפיו תקבל תהודה עולמית. כולם נבחרו משום שבחושים המפותחים שלהם הם גילו, שלכסף אין ריח ולבושה אין צבע.

 

מאבק על חלוקת כספי ציבור

 

וזה בסדר גמור מצידי. אם פוליטיקאי משיג עבור מטרה שאני תומך בה אי אילו מאות מיליונים, אני לא מנסה לברר מאיזה עץ הוא ירד, או מאיזה בור שופכין הוא טיפס. לכסף אין ריח כאשר הוא עובר מתקציב מעוות למטרה ראויה. הכסף מסריח כאשר הוא מועבר מתקציב ראוי למטרה מעוותת. וברור לי שמדובר בשיפוט אישי, מה ראוי ומה מעוות, ושלחלק גדול מכם סדר קדימויות שונה משלי. אבל העיקרון נכון למרות שאינו מלבב.

 

פוליטיקה היא בעיקר מאבק על חלוקת כספי הציבור למגזרים אינטרסנטיים שונים ולא צריך לצעף את הנקודה הזאת בצעיפי צביעות. וגם הפוליטיקאים בדרך, שעושים סטאז' בארגוני סטודנטים שונים, לא צריכים להתיפייף במליצות. נתמוך בכם כאשר אתם דורשים כסף למטרות ראויות, גם אם הפרופסורים מצקצקים בלשונם ואומרים שלא יפה לדבר על משכורות מופרזות, ולא נתמוך בכם כאשר אתם עולים על גל פופוליסטי רדוד, גם אם תוכיחו לנו שאתם יודעים איפה על המפה לחפש את מצפה רמון.

 

הדברים החשובים באמת

 

מותר לכם לדבר על כסף בלי בושה, אבל כדאי שתלחמו על הדברים החשובים באמת. קל להתלהם בנושא שכר הלימוד באוניברסיטאות, אבל חשוב יותר להילחם במכשולים שהאוניברסיטאות שמות בדרכם של הרוצים ללמוד.

 

סטודנט פוטנציאלי ממוצע מוציא על הכנות מיותרות למבחנים פסיכומטריים מיותרים יותר מהמחיר של שנת לימוד אקדמית - שלא לדבר על בזבוז הזמן היקר של אנשים צעירים, שיש להם דברים חשובים יותר לעשות בחיים מלשנן ביטויים ארכאיים בעברית (מותר לי לקרוא לילד בשמו. אני עצמי משתמש בביטויים האלה).

 

כולם יודעים שמערכת החינוך זקוקה לניעור אדיר. עכשיו מדברים על רפורמה נוספת - וכל שופרות הצביעות העלו ווליום לרמות היסטוריות. המורים מדברים על חינוך וחושבים על כסף. שרת החינוך חושבת על כוח פוליטי ומדברת על כסף. יו"ר הוועדה מדבר על שליחות ושואל את עצמו מדוע הוא נכנס לזה. ואף אחד לא אומר את האמת הפשוטה והבלתי תקינה פוליטית: מערכת החינוך נכשלה משום שחשוב לה יותר להיות מערכת מלספק חינוך.

 

משרד החינוך נכשל משום שהתקורות שלו לא עומדות בשום מבחן כלכלי. תקציב החינוך הנוכחי קונה לנו, צרכני השירות, סחורה ירודה במחיר מופקע. ואל תספרו לי ש"החברה הישראלית" נכשלה. זה כמו להאשים את הלקוחות במקום להשתדל לספק את רצונם. ככה לא מצליחים בעסקים - ולא בחינוך.

 

דור העתיד של ההיי טק

 

כל הזעם הקדוש הזה מכוון למטרה אחת: לוודא שהמערכות הציבוריות כולן מגויסות לטובת העתיד. העתיד הוא דור של בוגרי ומוסמכי אוניברסיטאות ומכונים טכניים, שיקפיץ את החברה והכלכלה הישראלית במדרגה נוספת. אין שום סיבה אובייקטיבית מדוע התוצר לנפש בישראל יהיה פחות מהממוצע האירופי, הצפון-אמריקני או היפני.

 

אין שום סיבה אובייקטיבית מדוע לא נתקדם ליעד הזה בקצב של אירלנד, סינגפור או דרום קוריאה. ואין שום הצדקה לכך ש"עיירות פיתוח" הוא צרוף מילים שבנוי על סתירה פנימית. בהיסטוריה הכבר לא כל-כך קצרה של ישראל אפשר למצוא לא מעט שגיאות בהקצאת משאבים לאומיים לצורך "הנדסה חברתית". כמו לשלוח עולים חדשים להקים ביתם בארץ ישימון או להקים מפעלי פלדה בארץ שמהרריה כבר מזמן לא חוצבים ברזל.

 

אבל יש גם נקודות אור מרנינות. השקעות מסיביות בחינוך ובאוניברסיטאות בשנות ה-50 וה-60 הבינו תשואה יוצאת מהכלל בתעשייה המתקדמת בשנות ה-70, ה-80 וה-90. עכשיו גמרנו לנצל את השקעות העבר והגיע הזמן לחשוב על העתיד. איך מתמודדים מול הזינוק של הודו, סין, מדינות חבר העמים ומזרח אירופה לבריכת ההיטק, בה קבענו כמה הישגים נאים בשנים האחרונות.

 

אנו לא נצליח בכך כל עוד מחצית האוכלוסייה, לפחות, לא מסוגלת למצות את הפוטנציאל שלה בשל פגמים במערכת החינוך. אז תפסיקו להתחסד ותתחילו לדבר על כסף, מאמץ אישי, תחרותיות, הישגים מדודים, ומצוינות - גם בחינוך.