אדון לפיד

בגיל 42, ועם ספר חדש ממיטב טוריו האישיים בעיתונות, יאיר לפיד מבין שהוא כבר לא בגיל להתחיל מלחמות. לא עם מי שמקלל את אבא שלו, ולא עם העיתונאים שמחטטים לו בחיים. ויודעים מה? הוא ממש אוהב את זה, ואפילו לא יכול לחכות שכבר יהיה בן 50

מתישהו לקראת סוף השיחה בינינו, בין שאיפה לנשיפה מהסיגר, יאיר לפיד מחייך אליי ואומר: "אני מקווה שגילית שאני לא הפוץ הנפוח שחשבת שאני". ואז אני קולט. פתאום הכל ברור: לא משנה כמה הוא מנסה לשכנע אותי ש"אחד הדברים שלמדתי לחיות איתם, זה שלא כולם יאהבו אותי", מתחת למעטה הג'ל עם הברק השמנוני, לפיד זקוק לאהבה הזו, של הקהל, של הקוראים, אפילו שלי.

 

באופן מסוים זוהי גם גדולתו, שכן הוא השכיל להפוך את "יאיר לפיד" למותג מנצח שמפרסם בנקים, מנחה ערבי זיכרון, ובאופן כללי מייצג את ה"ישראלי", או לפחות את הישראלי שהיינו רוצים שייצג אותנו. "אני מאוד גאה בישראליות שלי", הוא אומר בסיפוק. "לפני כמה זמן, כשראיינתי את אבא שלי, שאלתי אותו מה ישראלי בעיניו, והוא אמר שאני. אחר כך אמרתי לו: 'זה נורא נחמד שאתה חושב שאני ישראלי, אבל אתה בטוח שאם מחפשים הגדרה לדמות הישראלי הממוצע, זה אחד שאבא שלו היה סגן ראש הממשלה ושיש לו תוכנית בפריים טיים בערוץ 2?".

 

קשה שלא לחבב את לפיד. גם ברגעים שבהם נדמה שהוא טרוד מכדי לשחק את התפקיד שמתבקש ממנו, אפשר לזהות את המחוות הקטנות, שמסירות כל צל של ספק: יאיר לפיד עובד בלהיות יאיר לפיד. שפת הגוף הנינוחה, מין אינטימיות שהוא מצליח לייצר בן רגע, או עניין אמיתי שאני חושד שהוא מגלה ביושב מולו. ועם זאת, קשה להאשים את מקטרגיו. בכלל, נדמה שאין כיום איש תקשורת שמצליח לעורר רגשות מעורבים כל כך כמו לפיד. בגיל 42, לצד הפיכתו ל"תוכנית הראיונות המצליחה בישראל", הוא עדיין מצליח להרגיז הרבה אנשים, אולי בגלל שקל לכעוס על אנשים מצליחים ולהפוך אותם אוטומטית לשק חבטות תקשורתי.

 

"אני נורא מעריך את העובדה שאתה מגלה עכשיו כלפיי נימוס יחסי", הוא אומר בחיוך. "כי אם אני הייתי בן 25, צעיר ואמביציוזי, בטח לא הייתי סובל אותי כמו שאני היום. מהבחינה הזו, אנחנו מדינה שבה כולם נון-קונפורמיסטים. ואני קונפורמיסט, כך שזה מציב אותי במקום די בודד, אך כאיש מרכז אמיתי. הקהל שאני מדבר אליו הוא קהל של מרכז, הטלוויזיה שאני עושה היא טלוויזיה של מרכז. אני כותב בעיתון של המדינה ובאופן טבעי, אנשים שרוצים קצת לבעוט וקצת למרפק וקצת אנרכיסטים, אני דרך מאוד נוחה בשבילם להוכיח את שונותם, וזה בסדר".

 

אני חושב שזה לא קשור רק לעובדה שאתה מייצג את המיינסטרים, אלא משהו יותר עמוק. אולי המצליחנות שלך מנקרת עיניים.

 

"אני מבין את זה, אבל לא מתכוון לנסות להיכשל בשביל להקל על אף אחד".

 

אף אחד לא מבקש ממך להיכשל. אלא שנדמה שאתה עושה הכל כדי לתחזק את תדמית

המצליחן.

 

"אין לי דרך לשכנע אותך, אבל אני באמת לא עוסק בתדמית הזו בשום דרך שהיא. אני מבטיח לך שאם הייתי עוסק בזה, היא כבר מזמן היתה מתרסקת. אני נורא חרוץ, וכל דבר שאני עושה אני משתדל לעשות נורא ברצינות. זה העיסוק היחיד שלי בבניית הקריירה שלי, החריצות והרצינות בעבודה. כל הנושא התדמיתי זה משהו שקורה אצל אחרים, לא אצלי. האנשים שכותבים את הדברים האלה עליי, אני לא באמת קשור לזה. אני גם לא עושה שום דבר כדי לתקן אותם, כי בשביל מה לי?".

 

אבל אל תתבלבלו, לפיד נהנה מהפולמוס סביבו והוא גם מתחזק אותו היטב במדורו השבועי, תחילה ב"מעריב" וכעת ב"ידיעות אחרונות". החודש, 14 שנה לאחר הטור הראשון, מתפרסם הספר "עומדים בטור" (בהוצאת "ידיעות אחרונות"), המאגד בתוכו את מיטב הטורים מכל השנים, בהם "מגילת העצמאות של הגבר", "להיות ישראלי" ו"אחרי 20 שנה", שאותו הקדיש לאחותו המנוחה מיכל, שנהרגה בתאונת דרכים.

 

אבל בעיקר בולטת במדוריו "זוגתי שתחיה", רעייתו ליהיא לפיד (37), שסיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2001 איך זה מרגיש לקרוא על עצמה בעיתון: "יש טקס כזה, שאני קמה בבוקר של יום שני וליד הקומקום מחכה לי הטור שלו, שבו בדרך כלל אני נורא מושמצת ושתלטנית".

 

"ליהיא קיבלה את זה בתור חלק מחוקי המשחק", מתגונן לפיד. "היא מאוד מקווה שאשמור על גבולות הטעם הטוב, וברוב הפעמים זה הצליח. כשזה לא הצליח, היא באה ואמרה. באיזשהו שלב זה התרחב והתחלתי לכתוב על החותנת שלי ועל בעלה. באופן כללי, מי שנמצא לידי מתנהל בזהירות. אנשים מהמשפחה מדברים איתי וחושבים על כל מילה, מתוך ידיעה שהם עלולים להיות מצוטטים באחד הטורים.

 

"הדרך להינצל מזה היא שזה לא הם, זה לידם. אני לוקח את המשפחה שלי והופך אותה ליותר סטריאוטיפית ממה שהיא, בשביל שיהיה יותר מצחיק. זה גם מספיק רחוק מהם כדי שלא ייעלבו".

 

ב-2003 נפרד לפיד מאשתו לכמה חודשים. מדורי הרכילות הגיבו בהתאם לאייטם הלוהט ולפיד מצא עצמו חשוף, אולי לראשונה בקריירה הממוגנת שלו. "יש אמירה כזו אצל עיתונאים, שאדם שבחר להיות מפורסם צריך לדעת שאלה חוקי המשחק. הדבר הזה, שקוראים לו חופש העיתונות, לחטט לאנשים בפחי הזבל, אני לא בטוח שזה באמת חופש העיתונות".

 

אבל לפיד, בניגוד אולי למפורסמים אחרים, הזמין במשך שנים את קוראיו לסלון ביתו, כשכתב בגלוי על ויכוחים ומריבות, גם אם בנימה פיליטונית מובהקת. כשאני מנסה להסביר לו שזה פשוט מתבקש שקוראיו ירצו לדעת מה קרה אז בינו לבין אשתו, הוא אומר: "אני מבין את הצורך הזה, אבל הוא בזוי בעיניי, כי זה ההבדל בין כתיבה לבין רכילות. אי אפשר להגיד שמשהו שנכתב, אני מקווה בחן, על זוגיות של אנשים ומתייחס לכל זוג, הוא שווה ערך לזה שמישהו מסתובב בעולם ויציק לחברים שלך ויחפש שמועות ויפרסם שטויות במיץ עגבניות בלי לבדוק, בידיעה ברורה שיש ילדים בעניין הזה.

 

"היה איזה רגע מחורבן בחיי, באמת מחורבן, עצוב, קשה, משפחתי. ובתוך זה יש גם שלושה ילדים. ואז יש שם מישהו שיושב ואומר: 'איזה יופי, איזה כיף, קרה לו משהו רע. איך אנחנו שמחים. בואו נדבר על זה'. זה לקח את המקצוע למקומות שהם בעיניי מאוד בעייתיים והוזיל אותו".

 

זה פגע בך?

 

"זה בעיקר הרגיז אותי, כי יואב (הבן - א.ס) נעלב, כי כתבו דברים לא נכונים. אפילו ברמה המקצועית זה הרגיז אותי שאלה הם פני המקצוע שלי. לא הופתעתי, כי אני לא לוקה בתמימות יתר, אבל אני לא מוכן להעמיד פנים שמה שקרה היה בסדר ולגיטימי. אני חושב שעיתונאים שעוסקים ברכילות צריכים קודם כל לפחות להתייצב בפני העובדה שמה שאתה בוחר לעשות, מעיד עליך ועל אופייך. ואם הם התחילו ברכילות, כנראה שיש בהם צד זדוני וגם נמוך מאוד, ועלוב ועצוב וחסר חיים משלו, ומתעסק בחיים של אחרים. אני מרגיש שעיתונאים רציניים הם קורבנות של העובדה שלתוך המקצוע פשטו אנשים מרושעים ולא חכמים".

 

אני מבין שאתה לא נמנה עם קוראי מדורי הרכילות.

 

"אני מרפרף בהם, אבל במקרה שלי אני גם מכיר את רוב האנשים שבהם מדובר. אני מאוד לא פנאטי בעניין הזה. לפני כמה זמן קראתי במדור רכילות שני אייטמים, אחד על ספיר קאופמן ואחד על עמוס עוז. וחשבתי איך העסק הזה יוצר משוואה שבה הכל זהה".

 

גם בעשר בבוקר, שבע שניות אחרי שהוא פוקח את עיניו ומתנצל על כך שהרגע התעורר, לפיד הוא גבר מרשים. בלי ג'ל, אבל עם טרנינג שחור וחולצה תואמת, כמובן, קשה להישאר אדיש לשרמנטיות החלקלקה שלו. אימוני הכושר האינטנסיביים, השרירים המטופחים והלוק השחרחר הפכו את לפיד לא רק למראיין המצליח בערוץ 2, אלא גם למושא תשוקתן של נשים רבות. עבור לפיד זו רק עוד הזדמנות להפגין התחפרות במבוכתו. "אני, פנטזיה? אולי פנטזיה של סבתות", הוא צוחק. "איכשהו לימדתי את עצמי לא להתעסק במה שקורה אצל אחרים לגביי. מה שמגן עליי בעניין הזה הוא הצדק של הנעורים. כשהייתי בתיכון, ואני אומר לך את זה באחריות מלאה, אף אחד לא חשב שאני נראה טוב".

 

נו, השבחת עם הגיל.

 

"מישהו פעם כתב על הוליווד, שזו העיר היפה של העולם והיא מלאה באנשים שהיו השניים הכי יפים בכיתה. כי הראשון השמין, התחתן, גמר עם זה. אני אפילו לא הייתי החמישי".

 

העיסוק שלך בגיל, לפחות על הכתב, הוא קריטי.

 

"כן, אבל מה שאף אחד לא מאמין לי, שזה בעונג רב. אני נורא נהנה להתבגר. אתה אולי לא מאמין לי, אבל אני כל כך יותר אוהב להיות בן ארבעים פלוס מאשר אהבתי להיות בן עשרים פלוס, עד כדי כך שאני מחכה לחמישים פלוס".

 

נשמע לי מופרך.

 

"אני לא מתחייב לזה לגבי אחרים, אלא רק לגבי עצמי. אני חושב שהרגש המרכזי שהיה לי בגיל 25 היה שיש איזה חוקים ואף אחד לא מסביר לי אותם. זו היתה הרגשה די מחורבנת, והיום אני יודע את החוקים, לפחות בעולמי.

 

"אני בא ממשפחה שבה לא יכולות להיות לך חרדות גיל. אבא שלי בן 73 והאיש במרכז העולם, סבא שלי בן 97 עוד מעשן קופסה וחצי מרלבורו ביום. כולם חיים כל כך הרבה, שאני חושב מה יהיה אם אמות מחר. אוי, זה טקסט מצוין לפרסם, מילותיי האחרונות".

 

תמיד היה נדמה לי שיש לך אובססיית נעורים.

 

"מאוד לא. אני יודע שכתבו על זה פעם, כי אנשים מסתכלים עליי ומסיקים מסקנות לגבי עצמם. אני לא יכול להיות אחראי לזה. אני לא אובססיבי לגיל, אין לי עניין בבחורות בנות 20, הן לא נראות לי אטרקטיביות".

 

כדאי לך, זה דווקא הולך מצוין עם משבר גיל ה-40.

 

"כן, אבל זה נראה לי נורא משעמם. אם הייתי בן 25 כמוך, אז בחורות בנות 20 היו מעניינות אותי. אני בן 42 עוד מעט, אז אם כבר, בחורות בנות 35 נראות לי מעניינות".

 

לפיד חתום על מילות השיר "צעיר לנצח", ששר רמי קלינשטיין. כשאני מנסה לברר איתו את משמעות השיר עבורו, הוא מסביר שזה פחות קשור בגיל הכרונולוגי ויותר ברלוונטיות. "בהחלט מפחיד אותי לא להיות רלוונטי. בגלל זה אני עוסק כל הזמן בפעולות מניעה. אני מעודכן, קורא, מתעניין, שומע. בעבודה אני מוקף באנשים צעירים".

 

כשאני מזכיר לו את מקרה הרלוונטיות של דודו טופז, שנבעט מערוץ 2 בתקופת המרכז וטרם מצא את מקומו, הוא אומר, "זה מעניין מה שקרה לדודו. מצא חן בעיניי שהוא לא ישב בבית וריחם על עצמו, אלא חזר למקורות, לבמה. נכון, הסיטואציה הזו אילצה אותו, אבל לפחות הוא לא ישב ובכה, אלא חשב איך לעשות ריבאונד. אני מניח שיהיה רגע שבו אהיה קשיש פתטי, מיותר לגמרי על פני האדמה. אני אשתדל לדחות את זה".

 

דודו לא קשיש ולא פתטי, ועדיין הראו לו את הדלת החוצה.

 

"הוא יחזור. אותי זה לא מפחיד בכלל, כי המקום שבו בעיניי צריך להישאר נורא מדויק זה הכתיבה. חוץ מזה, העולם שייך למבוגרים, וגם הצעירים שייכים למבוגרים, אז תיזהרו".

 

אומרים על לפיד שהוא נחמד מדי. זה נכון. גם כשאני מתאמץ לעצבן אותו בשאלות, הוא עדיין נשאר שליו ורגוע. כשאני מזכיר לו, למשל, את הראיון מעורר המחלוקת שקיים לא מכבר עם לוחם המג"ב, שיחד עם חבריו היכה פלסטיני, השתין וכיבה עליו סיגריות, הוא לא מאבד את סבלנותו. נגד לפיד נטען אז שניהל את הראיון בנחמדותו המפורסמת, שנותנת הכשר במקום להעמיד את החייל המורשע במקומו. "לפעמים פשוט אין כוח לנסות להסביר ליאיר לפיד את מה שנדמה שאין לו סיכוי להבין", כתב על הראיון הזה מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", רענן שקד. "לא הסכמתי עם הביקורת", הוא אומר. "אני חושב שניהלתי את הראיון הזה כמו שצריך הייתי לנהל. אבל זה לא קשור לנחמדות, זו תפיסת העולם המקצועית שלי. רציתי לשמוע איך מגיעים למצב הזה. הדבר הכי קל בעולם בעיניי זה להתנפל עליו בצדקנות ולהגיד 'איך עשית כזה דבר', אבל זה לא ראיון. לקפוץ לו על הראש זה קל מדי, זו עיתונות רעה בעיניי וזה לא תפקידי. אני צריך לגרום לו לספר את סיפורו".

 

לפעמים יש תחושה שאתה קצת עובד בלהיות נחמד.

 

"אני לא יודע אם נחמד זו המילה. אני איש מאוד מנומס. גדלתי בסוג כזה של בית, שבו מתנהגים בנימוס. שלי יחימוביץ' אמרה לי פעם: 'פתאום הבנתי שאני יותר מפחדת מהראיון איתך מכל ראיון אחר'. כששאלתי למה, והבטחתי שאהיה נחמד, היא אמרה: 'גיליתי שבתוך הנחמדות הזו שלך אתה שואל את השאלות הכי איומות - שאלות שאם אני הייתי שואלת היו זורקים עליי חפצים בוערים'. זו לא טכניקה. יש לי עניין אמיתי בבני אדם אחרים, אני לא מקבל את זה שהדרך היחידה לראיין בטלוויזיה ובמדינת ישראל זה שתצעק על המרואיין עד שוורידיך יבלטו ושפתיו יכחילו. אני חושב שאפשר לדבר עם אנשים בנימוס ובאופן ידידותי".

 

אז בוא ננסה ברשותך לנפץ את תדמית הנחמד. מה הדבר הכי נורא שעשית אי פעם?

 

"ב-42 שנות חיי, לא זכור לי שעשיתי משהו רע במתכוון. אני משתדל להיות בן אדם בסדר, אני חושב שזה חשוב. ואני לא בטוח שאני רוצה לחזור בי רק כדי להיות טיפה יותר מעניין".

 

ליהיא אמרה עליך פעם שאתה הרבה יותר פרא אדם ממה שאתה נראה.

 

"כשאני וליהיא היינו צעירים, ישבנו באיזה בר ומישהו התחיל איתה ואמרתי לו: בוא החוצה. לא הלכתי מכות, כי הוא פחד. הוא הסתכל עליי והבין שזה ייגמר רע. הפעם היחידה שהלכתי מכות היתה באמריקה ואז הבנתי דבר מאוד מפחיד, ששם אף אחד לא יבוא להפריד, ובארץ, אם אתה מתחיל מכות, 15 איש קופצים ויש להם מה להגיד.

 

"לפני שנה הלכתי למשחק של מכבי ומישהו בא מולי ואמר: 'לפיד, אבא שלך בן זונה'. אז אמרתי משהו על אמא שלו ואז הוא אמר משהו על אמא שלי ואז בא שוטר, שנייה לפני המכות, והסתכל עליי ואמר: 'אדון לפיד, השתגעת? מכל האנשים בקהל, אני צריך להפריד אותך?'. ואז נזכרתי שאני כבר אדון לפיד. כנראה כבר לא אלך מכות בחיי".