מחיאות כפיים לחייל המתעלל!

זהו בידור: יאיר לפיד, ערוץ 2, 21:30

לפעמים פשוט אין כוח לנסות להסביר ליאיר לפיד את מה שנדמה שאין לו סיכוי להבין: שכאשר הוא מביא לאולפנו מישהו כמו ניר לוי, לוחם מג"ב שיחד עם חבריו היכה פלסטיני, השתין עליו, כיבה עליו סיגריות והשליכו מהחלון – וגורם לקהל למחוא לו כפיים ומעלה מיד את דיוויד ברוזה כדי לנחם אותנו, מדובר בהתקרנפות גמורה, מעצם העובדה שהדבר הזה משודר במסגרת תוכנית אירוח ובידור.

אין צורך לטעות; לוי הוא סיפור טוב שכל מוסף עיתון היה שמח בו. אלא שאף אחד בעיתונות הכתובה לא היה מעלה בדעתו לנהוג בלוי בכפפות המשי בהן נהג בו לפיד, כשאיפשר לו ללהג דברים בנוסח "הם ביצעו עבירה: שהות בלתי חוקית בארץ ישראל" ו"אני מצטער על המעשה". בכתבה עיתונאית משמעותית היה לוי נתקל בהתנגדות משמעותית, בעריכה תקיפה, ובכל מקרה דיוקנו לא היה עובר באופן שיכול היה לחלץ ממישהו מחיאות כפיים.

ניר לוי הוא סימפטום וגם מחלה. 14 חודשי המאסר שנגזרו עליו ייטיבו איתו, איתנו, ובוודאי גם עם כמה פלסטינים שיכול היה להספיק לטפל גם בהם. זה מקרה מובהק שבו אם אינך יכול לעמוד בעומס החום – כלומר לטגן בשידור מישהו כמו לוי – עדיף פשוט שלא להיכנס למטבח.

אוויר פסגות: "ג'ק ובובי", אקסטרה הוט, 22:00

היי, גם לנשיא ארה"ב היתה ילדות. גם הוא שתה מילקשייק, עיצבן את אחיו הגדול, הרגיש דחוי חברתית, נזקק למשאף ונטולין. זה הרעיון הבסיסי שמאחורי "ג'ק ובובי", ועכשיו רק תארו לכם: סידרת דרמה על ילדותו של אריק שרון. יותר גרוע: נעוריו של שמעון פרס.

אלא ש"ג'ק ובובי" היא, בפשטות, אוויר פסגות. דרמת טלוויזיה בתפירה עילית. היא מונחת, לצד "עמוק באדמה" ו"הבית הלבן", על פיסגת ההר אליו העפילה הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית בעשור האחרון – העשור בו הפכה משמעותית ומהוקצעת יותר מהמקבילה ההוליוודית. כמו "הבית הלבן" לפניה (ובהפקת תומאס שלאמי, מפיק "הבית הלבן"), מפגינה "ג'ק ובובי" כתיבה כה טובה, עד שאתה מזנק באמצעותה – כקופץ במוט – מעל קרקע הסכרין והפאתוס המזדמן, ומצליח פשוט להתעלות.

"ג'ק ובובי" מביאה את סיפורם של האחים מקליסטר, הגדלים בעיירה הקטנה והפיקטיבית הארט, מיזורי, במחיצת אמם גרייס, אקדמאית מבריקה המתרגלת על בניה סגנון הורות אקסצנטרי ותובעני. אחד מהם עתיד להפוך לנשיא ארה"ב באמצע המאה ה-21, ו"ג'ק ובובי" מבקשת לנסח כי כל אירוע מכונן בילדותו של מי שנועד לגדולה עשוי להשפיע, בתוך שנים, על גורל אומה שלמה. זהו בעיקר מפגן משחק מרהיב של כריטסטין לאטי, בתפקיד גרייס, אבל גם כל השאר עושים עבודה מדויקת מאוד.

"ג'ק ובובי" היא למעשה הצומת בו נפגשות שתי סביבות נפוצות בדרמה האמריקאית העכשווית: סמול-טאון יו.אס.איי – העיירה הקטנה המאפשרת לאמריקה לחזור לתנוחת פאי-תפוחים עוברית ("סמולוויל", "אד", "אוורווד"); והבית הלבן כמקום ריכוזו של גז האמריקנה האצילי ביותר. אלו סביבות שפופולריותן הטלוויזיונית מבשרת אומה בנקודת קיפאון שמרנית, אבל "ג'ק ובובי" חותרת בביטחה – בעיקר דרך דמותה של גרייס – תחת המעטה הממלכתי, תוך שהיא חוגגת, פרדוקסלית, את מוסד הנשיאות והמצוינות האמריקאית במיטב מסורת "הבית הלבן".

יש ב"ג'ק ובובי" געגוע לא מוסתר ל"נשיא אמריקאי גדול", אבל עוד קודם יש בה דרמת נעורים חכמה, עתירת רבדים, המסוגלת לפרק את החוויה האמריקאית לגורמיה תוך שהיא מזקקת מהם גוזמה רגשית המשכנעת אותך להתמסר למרות הכל. פרק הפתיחה המריא לשמיים בנסיקה מרהיבה, בפרק השני זה מתייצב ומאיט קצת. כמו שצריך. "ג'ק ובובי" ראויה לתשומת לבכם.