עמדתה המסורתית של ישראל מסרבת להכיר בחמאס. אולם, שילוב התנועה במועצה המחוקקת הפלסטינית מהווה שינוי יסודי של כללי המשחק, ומחייב בחינה מחודשת של המדיניות בירושלים.
מטרת החמאס היא להפוך לתנועה הפוליטית המובילה את המאבק הלאומי הפלסטיני, ולהדיח את הפתח ממעמד הבכורה. השגת מטרה זו מחייבת השתלטות על המוסדות הלאומיים. האסטרטגיה של החמאס משלבת השפעה על התהליך המדיני, ללא אחריות לתוצאותיו. מחד, מכשיל החמאס את התהליך המדיני אותו מובילים הפתח והגורמים המתונים באש"ף. מאידך, לא רק שהחמאס אינו משלם את המחיר הפוליטי, אלא שהוא ממצב עצמו כמי שדואג לצורכי האוכלוסיה קשת היום. אסטרטגיה זו מאפשרת לו להנות משני העולמות - להשפיע על מבנה, תוכן ותוצאות התהליך המדיני, ובמקביל - להטיל את האחריות על הפתח ולשחוק את מעמדו בשל הכשלונות המדיניים.
תנאי הכרחי לאסטרטגיה זו הוא שאנשי הפתח והגורמים המתונים ימשיכו לעמוד בחזית המגעים עם ישראל ברמה המדינית וברמה המוניציפאלית. כל עוד נשמרת תבנית זו, ימשיך החמאס להתחזק על חשבונם. ישראל אינה יכולה למנוע את שילוב החמאס במוסדות הפלסטיניים. ואולם, היא יכולה להקשות ואף אולי למנוע את השתלטותו על התנועה הלאומית הפלסטינית כולה. זאת באמצעות שחיקת ההיגיון הבסיסי שמנחה את פעילותו.
דרך אחת היא חיבוק דב של החמאס והכרה בנציגיו הנבחרים. תפיסת העולם, על פיה אל לישראל לדבר עם אנשי חמאס בטרם הניחה התנועה את נשקה, משחקת לידיהם. מעבר לכך שספק אם זוהי מדיניות בת-קיימא, ספק רב יותר אם היא משרתת את האינטרס הישראלי. דווקא העברת נטל האחריות אל אנשי החמאס עשויה להציגם במערומיהם, להביא להתמתנותם ואולי אף לפיצול בתנועתם.
ברמה המוניציפאלית, על ישראל לעמוד על כך שאנשי חמאס, שהם ראשי רשויות, יעבדו באופן ישיר מול אנשי המינהל האזרחי. לאחר שנבחרו, עומדים נציגי החמאס למבחן האכזר של קיום הבטחה לבוחריהם. במצב כזה, יד ימין המפעילה טרור משטחי העיר עלולה לפגוע ביד שמאל, האחראית לרווחת תושבי אותה עיר.
ברמה המדינית, יכולה ישראל ליזום מהלך שמעביר את האחריות הרשמית לתהליך המדיני ביחס לתושבי הגדה והרצועה מאש"ף לרשות הפלסטינית. רבים יגידו כי אש"ף והרש"ף – אחד הם. רשמית, אש"ף הוא הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני כולו, ונושא באחריות לתהליך. בפועל, מרכז הכוח עבר לרשות, המייצגת את תושבי הגדה והרצועה ללא כל מעמד מדיני רשמי מול ישראל, על פי הסכמי הביניים. האסטרטגיה של החמאס מתבססת על הבחנה זו. מעמדו ברשות יאפשר לו לטרפד כל מהלך מדיני שתיזום תנועת הפתח, ויאושר במוסדות אש"ף.
המשך התבנית הנוכחית של מערכת היחסים בין החמאס, הרשות וישראל הוא מרשם למבוי סתום והמשך האלימות. מנגד, השילוב בין חיבוק דב של החמאס והחלפת השותף הרשמי לתהליך המדיני מאש"ף לרש"ף מהווה הזדמנות לישראל לעצב מחדש את סדר היום המדיני. כל זה לא סותר מלחמת חורמה בטרור, אשר ממוקדת במפעיליו ויוזמיו.
כל תלמיד מתחיל של תהליכים פוליטיים יודע, שמעבר אל עמדות כוח הוא תהליך שבו אידיאולוגיה מתנגשת עם צורכי היום-יום והעתיד. החמאס עומד לחוות תהליך זה על בשרו. בידי ישראל היכולת לעכב את התהליך, או להאיצו.
גידי גרינשטיין, מייסד ומנכ"ל "מכון ראות", לשעבר מזכיר צוות המו"מ עם הפלסטינים