רפרטואר פלסטיני נכה

ביקורו הראשון של אבו-מאזן בבית הלבן כיו"ר הרשות מסתמן כהצלחה, אך זו עלולה להתברר כמקסם שווא. הצהרותיו של הנשיא בוש עשויות לנסוך שמן בעצמותיה המפוקקות של האסטרטגיה הפלסטינית, אך ללא נטילת אחריות לגורלם, ויוזמה שתכליתה התקדמות משמעותית לעבר המדינה העצמאית, ספק אם יוכלו למנף את ההזדמנות הפוליטית הזאת.

אבו-מאזן מושיט ידו לישראל ומצהיר על נכונות לתאם עמה את ההתנתקות. אלא שכמיטב המסורת הפוליטית הפלסטינית, הוא לא שוכח לחזור ולהדגיש את מסכת התביעות המשקפות את העקרונות האולטימטיביים להסדר הקבע, וגם להזכיר שלא ניתן לקיים דמוקרטיה תחת כיבוש.

אכן, תיאום ההתנתקות ומימושה בדרכי שלום ובהעברה מסודרת של הנכסים הישראלים - לפלסטינים ישירות או דרך צד שלישי - זהו התרחיש האופטימי והרצוי. אלא שספק אם תיאום שכזה יכול להפוך מחזון למעשה. שלוש סיבות עיקריות עומדות כמכשול בפניו: ראשית, העדר רצון פוליטי ישראלי, בשל חוסר אמון ברצונה הטוב של הרשות ובאיכות תיפקודה; שנית, העדר רצון אמריקני, למרות כל אותן הצהרות, לגלות מעורבות עמוקה מדי בתהליך - לאור הערכתם את סיכויי הצלחתו כנמוכים וחששם מפגיעה ביוקרה גם בזירות פעולה אחרות במזרח-התיכון; הסיבה השלישית היא הקוד המשובש של הרפרטואר הפוליטי הפלסטיני.  

כמיטב המסורת הפוליטית הפלסטינית, מוצגת הדרישה האולטימטיבית להציג בפניהם את התוחלת המדינית של ההתנתקות, ועקרונותיה שלושה: גבולות 67', מזרח ירושלים - בדגש על הר הבית כבירה, והכרה בזכות השיבה. ההתעקשות למקד את המאמץ הפוליטי וההסברתי בניסיון להביא את ישראל להסכמה על עקרונות הסדר הקבע, בתנאים בהם אין לכך בשלות בקרב הדרג המדיני והציבור בישראל - נועדה לכישלון צורב נוסף.

קחו אחריות, ישראל לא תחכה

שלל הסברים הוצעו לחוסר הנכונות למנף את ההתנתקות החד-צדדית כדי לקדם את האינטרס העליון של הקמת מדינה עצמאית (ואפילו יהיו גבולותיה זמניים, דוגמת ישראל מאז הקמתה). אך בכל אלו אין כדי להצדיק את הדבקות הפלסטינית ברפרטואר הפוליטי הנכה שלה, רפרטואר שלוקה בשיתוק מוסדי ונעדר כל ממד של אחריות ופרגמטיות. המורא הפלסטיני מפני נטילת האחריות לגורלם וחוסר היכולת למנף הזדמנויות פוליטיות לקידום אינטרסים לאומיים מובילים להנצחת אסטרטגיה בלתי אפקטיבית בעליל, המצטמצמת לשכלול המאמצים להטלת האשם בכיבוש ובישראל.

הגיעה העת לתיקון הקוד המשובש של הרפרטואר הפוליטי הפלסטיני. הגיעה העת לקבל את האחריות, לפתח את היסוד הפרגמטי, לאחוז השור בקרניו ולהביט נכוחה בפני המציאות. להיפרד מעל הישראלים ולפעול - באופן יזום ובמקביל לפעולותיהם החד-צדדיות - להקמתה של מדינה פלסטינית, להסדרת פעילות המוסדות המדינתיים, לשיפור איכות חייו של האזרח ולהבטחת המונופול המדינתי על הפעלת הכוח הצבאי. איש זולת הפלסטינים לא יעשה זאת בעבורם, הזמן לבטח אינו פועל לטובתם וחזון המדינה הפלסטינית עלול לאבד ממשותו.

אסטרטגיה פלסטינית, שתושתת על קוד מתוקן, תעודד תמיכה ומעורבות בינלאומית פעילה יותר, תוביל את הממשל האמריקני לתרגום הצהרותיו למעשים ותקרין באופן חיובי על דעת הקהל בישראל. אז אולי גם תשתנה האסטרטגיה הישראלית, והנתיב החד-צדדי יומר בתיאום אמיתי ואיכותי יותר עם הפלסטינים.

ישראל לא תמתין לפלסטינים, ובצדק. היא לא תתנה את מהלכיה ברצונם הטוב. בריחה פלסטינית מאחריות תשבש עוד יותר את הרפרטואר הפוליטי, המשובש ממילא. רק היפרדות מעל ישראל תאפשר להם לעצב מחדש וברוח של עצמאות את האומה הפלסטינית. רק אז, בתנאים סימטריים יותר, ומכוח כללי המשחק שבין שני שחקנים מדינתיים, יכול אולי לצמוח סוג חדש של שיתוף פעולה - ביטחוני, כלכלי, תשתיתי ואחר.