הסתה שקרים ווידיאוטייפ

ההסתה לא אחראית לרצח כמו שלבוש פרובוקטיבי לא אחראי לאונס. אולי עכשיו, בעקבות דברי מזוז, אפשר להתבטא גם בנושאים הללו מבלי לבקש אישור מראש מהצנזורים שריד ודליה רבין

אחד העקרונות היסודיים ביותר בתרבות ובחברה אנושית הוא היות האדם בן-חורין ואדון למעשיו ולתגובותיו לסביבה. הטענה האהובה על אנסים וסוטים שונים "היא פיתתה אותי" נדחית בבוז חברתי ומשפטי לא מכיוון שהיא שיקרית, אלא מכיוון שאינה רלוונטית להצדקת הפשע. אשה יכולה להתנהג באופן מפתה, ועדיין גבר שיתפתה לפגוע בה הינו פושע, כי נדרש ממנו לשלוט ביצריו, במעשיו ובתגובותיו לסביבה. מיותר לציין כי האשה "המפתה" אינה עבריינית ופושעת אלא הקורבן, למרות שעצם הופעתה גרמה כביכול לפושע לפגוע בה. הדבר נכון ביחס לרוצחים שהדם עלה להם לראש בגלל כיסא נוח, סוחרי סמים שרק רוצים לספק את הביקושים בשוק ובעצם כמעט ביחס לכל פשע. הגורם הסביבתי וההשפעה הפסיכולוגית שיש או אין לו על המניע לביצוע הפשע אינם רלוונטיים במישור הציבורי והפלילי כאחד.

 

על רקע זה "העיז" היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להכריז בכנסת כי אין קשר מוכח בין רצח רבין על-ידי יגאל עמיר לבין ה"הסתה" שקדמה לו. עשרות תיאוריות והסברים ניתנו לשאלה למה רצח עמיר את ראש הממשלה - החל בהשפעה של ההפגנות והאמירות הבוטות, המשך ברצונו לעצור את תהליך אוסלו וכלה ברצונו "לצאת גבר" בפני מרגלית הר שפי. יכול להיות שכל ההסברים הללו נכונים, כשם שיכול להיות שכולם מצוצים מהאצבע. הרצח בוצע על-ידי רוצח שהושפע מאלפי אירועים קטנים כגדולים בחייו, כמו כל רוצח אחר עלי אדמות - כשמעיה אנג'ל, כרוצח קנדי לי אוסוולד, כרוצחי נהג המונית דרק רוט, כרוצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו ערב מלחמת העולם הראשונה. גם אם תיאורטית, היה נמצא קשר למשל בין הפולסא דנורא לרבין לבין ההחלטה להתנקש בחייו - אין בכך ולא כלום, כשם שאין כל משמעות ללבושה הפרובוקטיבי של נאנסת לפשע שבוצע בה.

 

מזוז, באמירתו בכנסת, ציין בסך הכל את העובדה הקשה והפשוטה, שאף רב מסית לא נמצא - על אף מאות החוקרים שחיפשו אחריו בשבע עיניים. למרות האווירה המתלהמת לאחר הרצח למצוא כמה שיותר "עברייני הסתה", לא הוגש אפילו כתב אישום אחד, כי פשוט לא היה כל בסיס. אפילו היועץ המשפטי דאז מיכאל בן-יאיר, שאינו חשוד כנוטה לימין, לא העז להגיש כתבי אישום כנגד מסיתים לאחר הרצח, כי הוא ידע היטב מה יהיה גורלם של אישומים אלו בבתי-המשפט.

 

לא במקרה הופיעה ההתנפלות הקולקטיבית של מחנה השמאל הליברלי בישראל על היועץ מזוז. מחנה זה, הדוגל באופן מסורתי בחופש הביטוי הבלתי מוגבל לכל המשמיץ את המדינה, צבאה ואזרחיה (ובעיקר מתנחליה), הפך באחת לסותם הפיות ומשגיח הכשרות של מה מותר ומה אסור לומר. עלילות ההסתה לאחר רצח רבין היו אחד האמצעים החזקים ביותר של מחנה זה, בדורשו לקבוע באופן בלעדי את שפת הוויכוח הציבורי ואיתה את סדר היום הציבורי. ההדגשה המופרזת והמכוונת (וכמובן השיקרית) של האווירה הקשה שקדמה לרצח רבין כגורם ישיר לו, הייתה אחד האמצעים הפשוטים והיעילים להפוך את כל מחנה הימין לרוצחים פוטנציאליים, ולכן לא לגיטימיים. על רקע זה ניצח בנימין נתניהו את פרס בבחירות 96' על חודו של קול ולא בניצחון סוחף, ועל רקע זה מתבצע המאמץ הנוכחי היום להפוך את כל מתנגדי ההתנתקות למסיתים אלימים ורוצחים פוטנציאליים.

 

כל חברה ליברלית ופתוחה מאמינה ומנסה ליישם את האמירה האלמותית של וולטר, שאמר: "אני מתנגד לחלוטין לדעתך, אבל אלחם בכל כוחי על זכותך להביעה". היועץ מזוז, בדבריו האמיצים והפשוטים בכנסת, הבהיר כי אמירה זו נכונה ומחייבת אותו ואת כל אזרחי ישראל, ואפילו ביחס לנושא המקודש של רצח רבין. עד עתה, כל אמירה ביחס לרצח רבין הייתה צריכה לקבל אישור מראש מהצנזורים יוסי שריד, דליה רבין-פילוסוף, זהבה גלאון ושאר אבירי חופש הביטוי הסלקטיבי, ואילו מהיום ניתן לכתוב על כך בחופשיות אפילו באתר מכובד ופופולרי כמו ynet.