פרחים בלי ריח

בודלר היה חסר גבולות ופרוע. מאור כהן הוא כריזמטי וסוחף. אז איך זה שהחיבור בין השניים באלבום החדש הוא בעיקר משעמם?

אי אפשר שלא להעריך את מאור כהן על התעוזה שב"פרחי הרע", אלבום בו הוא מבצע 12 משיריו של הענק הצרפתי שארל בודלר. מצד שני, אי אפשר שלא להתאכזב מהתוצאה הפושרת. יכול להיות שבודלר גדול על כהן, יכול להיות שבודלר גדול על כולם, אבל יכול להיות שכהן פשוט לא הצליח לצלול לעומקו של משורר הביבים הנפלא הזה, ממבשרי השירה המודרנית.

 

כהן הוא מגיש שירים משובח וכריזמטי, אבל האישיות המוזיקלית שלו תמיד היתה שטוחה ושטחית במתכוון. מאז האלבום הראשון והמכוסח להפליא של "זקני צפת" נדמה שהוא תמיד בוחר שלא לקחת שום דבר ברצינות, מחליף הרכבים כמו מיתרים, דופק להיט פה ולהיט שם, ומסרב להתמקד או להתעמק בכל סגנון שהוא. זה לא בהכרח דבר רע, בטח לא כשמדובר בהפקות פופ סטייל "הבליינים", אבל פרויקט כה נועז כמו הפקת אלבום רוק משירי בודלר, דורש סוג אחר של התייחסות. בודלר אינו עוד משורר שניתן לתפור לו לחן ארץ ישראלי נעים, לסגנן היטב בהפקה הסנטדרטית והמוקפדת של פיטר רוט ולהגיש לשולחן. כלומר זה אפשרי, אבל התוצאה היא מנה נטולת חריפות וטעמים.

 

בודלר היה הכל חוץ ממשעמם. הוא היה פרוע, מוקצן, חסר גבולות. המילים שלו היו טרופות ומטורפות. כהן העיד על עצמו בראיונות האחרונים שהוא מנהל כיום אורח חיים בורגני שליו. לא מבלה, לא שותה, לא מעשן. שיהיה לו לבריאות, אבל זה אורח החיים שבודלר תיעב. זונות, אופיום ומיניות מעוותת היו חומרי הגלם של יצירתו. "תמיד האמנתי שלהיות אדם יעיל זה דבר נתעב", אמר פעם, והציטוט מופיע גם בחוברת המושקעת והמרשימה שמצורפת לדיסק. והדיסק הזה, יותר מכל, הוא יעיל. הכל בו נכון, מוקפד ויפה. אחדים מהשירים בהחלט מוצלחים ("התכנסות", "המת השמח"), ועיבודי המיתרים עם התזמורת הפילהרמונית מרומניה נעימים לאוזן, אבל בשביל זה לא היה צריך לזמן לפה את בודלר. רמי קליינשטיין היה מספיק.

 

אם אתם רוצים דיסק אמיתי של בודלר - אפילו שאין בו ולו מילה אחת של המשורר הדגול, נסו להשיג את האלבום החדש של רות דולורס וייס בהופעה חיה. בגרם אחד בשירתה הצרודה, הכואבת והמיוסרת של וייס יש יותר בודלר מבקילוגרם של כהן בגרסתו הנוכחית.