מרחף כפרפר, עוקץ כדבורה

רוח חריפה של קוליות בניחוח "אקווה ולווה" ו"אדם" שורה על תקליטם של "הבליינים", מאור כהן ואורן לוטנברג, "שירים של מלחמות". ריח עדין של עשן מסתלסל מאקדח המים השלוף תמידית של כהן, הליצן של הרוק הישראלי, שמגלה בתקליט הזה סימנים יפים של בגרות. האקדח השלוף יורה, מרטיב, ונסוג מיד לאחור - בעוד היד משמנת את הג'ל שבשיער.

לכאורה, זה עוד תקליט אופייני של כהן. מלא בשטויות, צחוקים וקטעים - אבל מתחת למילים הקלילות, לעטיפת האייטיז ולניחוח הפופ-דאנס הצרפתי ששורה מעל לעיבודים - מסתתרות לא מעט אמירות, מוזיקאליות וטקסטואליות - על כהן, עלינו, ובכלל. לא קל לחשוף אותן, כהן נוגע בהן ומיד בורח, אומר ומשתטה, אבל אל תטעו בו. ליצן, ליצן, אבל מאחורי החיוך, יודע כל ילד, מסתתרת דמעה.

העבודה המשותפת עם החבר הוותיק אורן לוטנברג ומשך ההבשלה הממושך יחסית (שיר של הבליינים נשמע כבר ב-2001), עשתה לכהן רק טוב. התקליט נפתח ב"שוביניסט", שיר פופ קליט, יפהפה ומהורהר שמסמן את הכיוון לתקליט כולו: עדיין מתחכם, עדיין מתחמק, אבל נוגע ללב. מרחף כפרפר, עוקץ כדבורה. "שירים של מלחמות", השיר השני בתקליט, מציב את הקול של כהן מאחורה, בעוד הלמות תופי אומצה אומצה נותנים בראש, בסאונד שלא היה מבייש את הרגעים היפים ביותר של אספ אמדורסקי או הג'ינג'יות. הטקסט הקצר (אני עוד אשב לי על החוף / אזמזם לי שירים של מלחמות / אני עוד אשב כאן לבדי / ואחלום על כל ספינות הצי) מושר בלופ במשך כארבע דקות ויוצר אווירת מלחמה-סתלבט, משהו שכנראה רק כהן יכול ליצור.

גם "הכל יכול", "בחור חשדן", "שועל", "השד" עם ברי סחרוף והלהיט הראשון שקידם לא מעט ערוץ המוזיקה "גולה גולה" - הם שירים ראויים וחביבים. אף אחד מהם לא מתעלה לגדר יצירת מופת, או לרמת הלהיטות של "שישי-שבת", אבל המקבץ שלהם ביחד יוצר אלבום מרשים ומענג למדי.

החמצה?

הקריירה של כהן, אומרת הקלישאה, היא החמצה.  נער הפלא של הרוק שהתגלה על במת הרוקסן בזקני צפת, סירב תמיד להתנהל במישור המרכזי של העשייה, ונשאר, למעט אפיזודות קצרות, בשוליים - למרות שהמוזיקה שלו כמתבגר תמיד היתה בגבולות המיינסטרים, ושילבה בין הומור דני סנדרסון סטייל לגרוב גיטרות בטעם של חוף הילטון.

אבל כהן התעקש להישאר בשוליים, לנגן בהרכבים קצרי מועד ("הזבובים", "צמד ראות"), להשתתף בפרוייקטים תמוהים ("הבארביטרון"), לשחק בקולנוע ("ציפורים בניוטרל") - ומעולם לא התיישר לפי הנוסחה, אף נוסחה. אבל בסך הכל, זו תמונה מטעה במקצת. עיון בביוגרפיה ב"מומה" מעלה שכהן הוציא ארבעה תקליטים עם זקני צפת, תקליט סולו, תקליט עם הזבובים, פרוייקט עם רע מוכיח - ועוד שורת קאברים, הספק לא רע ל-13 שנות קריירה. אז נכון, כהן מעולם לא הפך לרוק סטאר גדול מהחיים כמו שציפו ממנו. גם כמות השירים הנפלאים באמת שכתב קטנה מידי - אבל כזהו כהן, וככה יש לאהוב אותו.

גם בתקליט הזה כהן לא מתיימר לכתוב שירים ניצחיים או להיטי ענק - הוא מסתפק במוזיקה יפה, שנעה בין הקליל לכבד, משדרת משהו לא מתאמץ, נינוח - ורק לעתים נדירות חורגת מהמעגל שצייר סביבו כבר מזמן, שמשאיר את המאזינים בחוץ. לעתים זה מצליח פחות, לעתים יותר - התקליט הזה, למעט כמה נפילות ("אתה חייב" המעצבן, "אל תאמרי לי לא" המנג'ס), הוא מרגעיו הטובים יותר של כהן.