יום 5: לעשות חמאם ולנוח

אחרי שעברו לילה סוער, בנו מתח, הרימו כוננות, חרדו מהקאות וציפו לסערה - הסתכמה הפעילות הימית בפתיחת וצמצום מפרשים ובשוטטות במעגלים. את האקשן, לפיכך, הלכו הבנות לחפש במקום אחר: חמאם טורקי עם כאפות ושפמים

את מזג האוויר השבוע בוודאי אפשר לאבחן כבעל סממני אישיות דו-קוטבית שהמעבר ביניהן חל ברגע. אם אתמול בורכנו במזג אוויר מן האגדות, בלילה הוא הגיע היישר מהגיהנום. רוחות חזקות, גלים גבוהים ומזג סוער במיוחד הלכו והתגברו וטילטלו את היאכטות אחת אל השניה. התוכנית המקורית - לצאת

לים הפתוח - נכנסה לבוידעם, ובמקומה הוחלט להישאר במפרץ ולצאת מזרחה אל העיר פטיה (Fethiye).

 

חוסר הוודאות באשר למצב הים מחוץ למעגן נע בין אופטימיות זהירה לבין תסריטים אפוקליפטים. לסקיפריות נמסר כי עליהן לצפות ל"ים 6" (דירוג מצב הים נע בין 1 ל- 10 ומורכב משקלול מספר מרכיבים כמו מצב הרוח ומצב הגלים). ההוראה היתה לצאת אחת אחרי השניה ולשמור על קשר עין. חרדת ההקאות הגיע לשיאים ואמצעי הזהירות שנקטתי הגיעו לדרגות של מנת יתר.

 

עם היציאה מהמעגן התברר כי השד אינו נורא כל כך וכי אפשר להוריד את רמת הכוננות יחד עם כמה שכבות ביגוד שהתגלו כמיותרות. באופן מפתיע, היעדר הסערה איכזב אותי. לא שבחילות וטילטולים הם משאת נפשי, אבל היה משהו מאתגר במחשבה על התמודדות עם איתני הטבע. בפועל, נתקלנו בים מלא "ברבורים" - גלים עם סיומת של קצף לבן, ורוחות נעימות להפלגת מפרשים. הפעילות היחידה במהלך המשט כללה פתיחה וצימצום מפרשים. הוראות החירום נאלצו להישאר בפנטזיה.

 

מזל טוב

 

הפעילות הרדודה איפשרה לצוות "מדוזה", המארחות שלי להיום וזוכות התחרות מאתמול, להפגין את כישורי האירוח שלהן. הקומקום הועמד על האש ורק שריקתו עם הרתיחה זכתה להתייחסות זהירה, מאחר ששריקה בים נחשבת למזל רע. את האיזון מצאנו על ידי קיזוז אמונה טפלה זו עם האמונה כי נוכחותן של נשים על הים גם היא מזל רע.

 

השייטות התחלקו ביניהן במטלות ובסבב החזקת ההגה. בכדי להבהיר עד כמה היה הים ידידותי, הוצע גם לי לאחוז בהגה, אחריות כבדה ורצינית. קצת ימינה קצת שמאלה ואופס איבדנו כיוון. אין ספק שהוכחתי כישרון טבעי שרק מעטים ניחנו בו. "יש לך את זה", סיכמה בנימוס הסקיפרית של הקבוצה.

 

שבעת רצון מהמשוב חזרתי לעמדת השיזוף החביבה עלי - החרטום. ביטול התחרות היומית איכזב את הצוות ששאף לחזור ולהוכיח את כישוריו, ונאלץ להשאר במבנה המשט. "זה בהחלט נחמד להפליג בכיף", הן אמרו, "אבל אנחנו כאן בשביל לנצח".

 

אחרי שרשרת של מעגנים קטנים וקסומים הגענו בסופו של יום למרינה מוסדרת באזור עירוני, וכאן כבר יש סדרי כניסה שאילצו את היאכטות להמתין בסבלנות לתורן. את הזמן עד לכניסה שרפו השייטות בשוטטות ימית במעגלים ובתרגילי ראווה כיד הדמיון הטובה עליהן.

 

מזל רטוב

 

Fethiye היא עיר תיירותית לכל דבר, והשייטות שמחו על ההזדמנות לצאת למסע קניות. מספר נשים, ובהן גם אני, שמו פעמיהן אל החמאם הטורקי המקומי שהבטיח כי הוא-הוא החמאם המקורי האמיתי. 

 

כל אחת קיבלה פיסת בד צבעוני ונשלחנו להחליף בגדים ב"מלתחה" - חדר קטן בעל וילון חרוזים ואלף חורים שאפשר להציץ דרכם. עטופות נכנסנו

אל חדר גדול מצופה בשיש ורווי אדים חמים. במרכז החדר במה מוגבהת עשויה גם היא שיש. שני גברים עם שפם מכובד בחצי גוף ערום עמדו משני צידי החדר. 

 

הפעילות במקום דופקת כמו פס יצור נטול כל סנטימנטים. בתנועת יד תקיפה שלא השאירה מקום לספק מי הוא בעל הבית הוזמנו הממתינים, תיירים כולם, אל במת השיש. בצידה האחד עמדת קירצוף ובשני עמדת רחצה. המקרצף וסמרטוט בידו החל את משימתו בכף הרגל וסיים בקודקוד. בין לבין לא חסך את דעתו באשר לרמת ההיגיינה האישית של המקורצף. לחלקם הראה את הסמרטוט ובאנגלית רצוצה ופרצוף זועף אמר "מאוד מלוכלך, מאוד", והמשיך לקרצף. כשסיים עם החלק הקדמי נתן למקורצף דחיפה קלה בכתף כאילו לומר "יאללה, תתהפך". כשסיים גם את הגב נתן עוד דחיפונת נטולת עידון, "יאללה, תעבור לשם".

 

בעמדת הרחצה השתמש הרוחץ באותה שפה בדיוק בכדי לסמן לנו להתיישב סמוך לאחד הכיורים שם חפף את ראשנו בעוצמה שלא תבייש לישת בצק. טפיחה נוספת על הכתף סימנה לנו לשכב על במת השיש עם הראש לכניסה. מי שהתבלבל וטעה זכה לטפיחה נוספת, בלי צורך בתשלום נוסף. אחר כך פנה לפיילה גדולה מלאת בועות סבון, נטל סמרטוט דמוי ציפית גדולה ומילא אותו בבועות עד שהתנפח. את הציפה המנופחת העביר לאורך הגוף עד שזה היה מלא

כולו בסבון ואז החל מעסה את הגוף בתנועות קצרות, כאשר מדי פעם ועל פי שיקול דעתו היה מעניק "כאפה" קטנה שעשתה רעש גדול. במקרה של נשים מלאות במיוחד עפו ה"כאפות" באוויר בקלילות של צלחת פריסבי.

 

כשסיים ניגש לאחד הכיורים, מילא צלחת במים חמים או קרים, תלוי כנראה במידת השיעמום שחש באותו רגע, ושפך על הלקוח. מי שנפל בחלקו לקבל את הצלחת הקרה ללא הכנה מראש ולפלוט צעקת הפתעה, הצליח להוציא חיוך מהטורקי.

 

אחרי חדר האדים עברנו לחדר המסג', שהיה גם חדר הקבלה, עמדת התשלום ועמדת ההמתנה. תשכחו משמנים ארומטים, אסתטיקה רוחנית, מוסיקה שקטה ונרות. המסג' ניתן לעיני כל מי שנקלע למקום, על שולחן עץ עליו פרוסה מגבת שאינה מוחלפת לעולם. המפתיע הוא שבין צחוק למבוכה, השיטה עובדת. כאשר יצאנו מהמקום הגוף הרגיש את האדים, המקלחת והמסג'. אחרי ארבעה ימים שנעו בין נדנוד נעים על הגלים לטלטול חסר מעצורים, זכה הגוף לקצת עדנה. וגם אם מדי פעם היא לוותה בקוצר רוח וגסות, דחיפה קטנה או כאפה, נראה שכולנו יצאנו מרוצים.

 

מדווחת מהמזח:

היום הראשון, היום השני, היום השלישי, היום הרביעי

כל מה שרציתם לדעת על אלת הים